כמה מילים על כעס ועל מה אפשר לעשות במקום לפרוק אותו על מי שמולי ..

כשמשהו מכעיס אותי, ואני נופלת לבור של ההרגל הישן שלי..

אני מוצאת את עצמי יושבת ומחממת את עצמי,

טוחנת לעצמי את המוח,

ומלבה את הכעס גם אם היה רק גיץ פצפון ל.. בעירה עצומה.

תוך כמה דקות אני נמצאת במקום צודק, קורבני ומתחסד,

שכל מי שנקרה בדרכי – בסכנת כוויה דרגה 5.. חבל לו..

ובעיקר מי שעורר את הכעס – ה' ירחמו..

כעס – שהוא אנרגיה מתפרצת – כשהוא כבר בוער בנו – מתפרץ בתוקפנות אל מי שמולנו.

שלוח רסן, במילים בוטות, מאשימות, מתלוננות,

מתפרץ החוצה בניסיון להתפרק..

אלא ש.. כשהוא יוצא אל מי שמולנו.. הוא מיד חוזר אלינו חזרה

והדחף לפרק אותו נתקל בהתנגדות מן הצד השני

שרק מלבה אותו יותר ויותר והעניינים רק הולכים ומתחממים..

כך אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים הרבה הרבה יותר מאשר בתחילת הסצנה.

מה יש בו בכעס ?

ולמה הוא לא עובד עבורנו ?

למה הוא לא עובד עבורנו ? מניחה שזה טרוויאלי.. ובכל זאת חשוב לי שיהיה כתוב –

כל פעם שאנחנו 'נעזרים' בכעס במערכות היחסים שלנו (כך גם בציניות, ביקורת ודומיהם..)

אנחנו מרעילים את האווירה,

מלכלכים את המרחב הזוגי או החברי שלנו,

ומחרבים את הבסיס – את האמון שיצרנו עד כה, את השותפות, את החיבור..

מה גם שלרוב, התוצאה שהכעס מביא אתה הפוכה בדיוק מזו שרצינו,

כלומר אם אני רוצה שמישהו יתחשב בי, ואני כועסת כשהוא לא..

סביר להניח שבעקבות הכעס, הוא יתחשב פחות, כי יפגע ויתרחק..

יש פה שני דברים שחשוב להבין על כעס –

האחד – שזהו רגש משני, או במילים אחרות - אפשר להתייחס אליו כאל מכסה –

הכעס הוא לא הרגש האותנטי.. זה האחרון מסתתר מתחתיו.

הכעס נותן לנו אשליה של אונים,

ומסתיר תחתיו חוסר אונים כזה או אחר – רגש פגיע יותר,

האשליה של האונים שנותן לנו הכעס היא שמעודדת אותנו להשתמש בו,

הרבה יותר קל לנו להרגיש שיש לנו שליטה וכוח מאשר לבטא את חוסר האונים שלנו..

אבל זה רק לכאורה..

כי הכעס ממילא לא מוביל אותנו לאן שהיינו רוצים להגיע..

הדבר הנוסף שמייצר הכעס הוא אלמנט ההתנגדות.

כשאחד הצדדים כועס – הוא מביא אתו התנגדות בילט אין עם הכעס

והרי ניוטון כבר לפני כמה מאות שנים גילה לנו – וגם יונג הוסיף -

שכל מה שנתנגד לו.. יתנגד לנו בחזרה..

ואם אני באה באנרגיה של כעס.. הרי שההתנגדות שאני מביאה אתה

מקטינה עוד יותר את הסיכוי שהמשאלה האמיתית שלי תתקיים..

אז מה כן ?

אם הכעס הוא מכסה לרגש האותנטי, למה שבאמת חסר לנו..

הרי שאם נסתכל פנימה,

ובמקום ללבות את הכעס, להצדיק את עצמנו ולהמשיך להתקרבן..

ננשום פנימה ונבדוק מה שם כל כך טלטל אותנו..

נוכל לזהות אותו, ולבוא למי שעורר בנו את הכעס עם בקשה ברורה

כך במקום להישמע בצעקות ובקיטורים בערך כך :

" .. הרי אתה יודע שאני צריכה לצאת ואתה יודע כמה אני לא סובלת את זה,

חיכית כמה ימים כי ידעת כמה אני שונאת טיגונים, אז לא יכולת לחכות עוד כמה דקות שאצא?.. "

זה יכול היה להישמע כך:

" .. אוי, אני תיכף יוצאת וממש לא יכולה לנשום כשמטגנים סביבי,

אתה יכול לחכות עם זה כמה דקות שאצא ואז תמשיך ?.. "

הכעס מביא אתו צדקנות וצדק, קורבנות שלא לומר נקם..

לעומת זאת כשאני מבינה מה בעצם אני צריכה באמת,

זה כבר לא במישור של הצדק – זה מיתרגם לבקשה אנושית פשוטה

שהרבה יותר קל למי שמולי להיענות לה.

מה שנחוץ אם כן הוא רגע אחד של ערנות –

כדי שנוכל לנתב את הבעירה בעודה גיץ למקום אחר – למימוש המשאלה העמוקה שלי,

למילוי החוסר שהבעיר את הכעס..

נשימה,

בדיקה פנימה – מה שם כל כך עצבן אותי

נשימה

פנייה למי שהכעיס אותי בבקשה שקטה וכנה (בלי אנפופים/ציניות/עקיצות.. באמת שקטה וכנה)

נקודה למחשבה..

לפעמים הכעס מביא אתו חוש צדק מפותח במיוחד

שכל כך משכנע אותנו שאנחנו צודקים שמצליח לסמא לגמרי את עינינו

אנחנו לא רואים איך אנחנו פוגעים באחר ובמערכת היחסים שלנו,

אנחנו לא רואים שאנחנו כורים למשאלה שלנו את הבור בעצמנו

ואנחנו בכלל לא רוצים לראות כלום חוץ מלצעוק ולהיות צודקים..

רק כשנסכים להיות כנים עם עצמנו

ונרצה לשנות את דרכי  הביטוי הכועסות שלנו ..

רק אז יש סיכוי שנצליח

ובהחלט אני יכולה להבטיח וגם ללמד איך – כל מי שרוצה.. מצליח !

אם יש לך שאלות או הארות / הערות

אני פה בשביל לענות

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן