"הוא התייאש, הוא החליט שזה לא מתאים לו יותר להמשיך לחיות אתי...

... ניסיתי הכל – לדבר, להתחנן, להסביר – אבל הוא ? נעול.

מה אני יכולה לעשות ?

איך אני יכולה לגרום לו לחזור אלי ? "

לא , אני לא מתכוונת לתת פה מתכון לשחור..

אבל אחרי שהיו לי כמה שיחות כאלה (רק אתמול),

הבנתי שהגיע הזמן לספר איך ומה עבר עלי -

אז, כשאלו היו בדיוק התחושות שלי .. לפני 5 שנים :

-         -- "מה את רוצה ? "

שאלה אותי המטפלת אליה הלכתי אז כדי למצוא מזור לכאבי,

-         --  "מה זה משנה מה אני רוצה ?, זה הוא שלא רוצה.. "

עניתי לה ביאוש

-         --  "אבל מה את רוצה ???" היא הקשתה

-          -- "אני לא יודעת.. "

ובאמת לא ידעתי.

הייתי כל כך מנותקת מהרצונות שלי ומעצמי בכלל,

וכל כך מרוכזת במה הוא אמר, מה הוא עושה, מה הוא רוצה..

שבאמת לא הייתי מסוגלת לענות על השאלה הכל כך פשוטה (לכאורה) הזו..

הימים חלפו, ורק יותר ויותר התנתקתי מעצמי,

ויותר ויותר התרכזתי בו –

האשמתי אותו שהוא ... וגם..

כעסתי עליו שהוא לא מתייחס אלי,

ביקרתי אותו על כל מה שלא עשה כמו שחשבתי שנכון,

הטפתי לו,

בקיצור– לגמרי הייתי בעמדת הקורבן -

ישבתי והתלוננתי על מר גורלי..

ואז הוא עזב.

וכל מה שתיארתי קודם..  רק הלך והחריף -

לא הפסקתי לבכות,

האדמה רעדה תחת רגלי, מה זה רעדה.. פערה את פיה..

הגוף שלי היה בוויברציות של סטרס מהפחד והאימה שהתחוללו בתוכי,

ושוב הכעס... זה היה יותר זעם..

איך הוא העז !!!

ואשמה, והחמצה, וכאב לב, ובושה ואכזבה הם רק חלק ממה שעבר בי אז..

אבל,

לשמחתי, משהו באופן שבו עיבדתי את הדברים הפעם, ייצר תפנית בחיי.

(זה בדיוק אותו הכלי אותו אני מלמדת היום גם פרטנית וגם זוגית )

הפעם במקום להדחיק ולהתכחש וללכת לראש ולרציונליזציה –

הם שהיו המקומות הבטוחים שלי,

איפשרתי לעצמי להרגיש באמת -

לחוות את האובדן והאבל

ולהרגיש את אותם הרגשות שהסתתרו מתחת לכעס האיום.

(** חשוב לי לציין פה - לא מתוך הזדהות אלא לתת להם להיות,

זה קצת טריקי –וחשוב מאד ללמוד איך)

כבר אחרי כמה ימים - יכולתי להבחין שבמקביל לכאב העצום –

זה שמייצר אין סוף דמעות ומזרים אותן החוצה מעיני,

במקביל לאותו הכאב הבליחה לה תחושה של ח ו פ ש –

הוא לא היה בבית, התפנה מקום פיזית ורגשית,

ויכולתי להרגיש חופש שלא נתתי לעצמי קודם לחוות אותו.

זה לא שהוא אי פעם אמר לי "אל תעשי ..."

זו אני בעצמי שהייתי הסוהרת של עצמי,

אני בעצמי - משנכנסתי לקשר – האוטומט שלי היה לבטל את עצמי ואת הצרכים שלי

ו.. ללכת לאיבוד

וזה מה שקרה לי לאורך ה 15 שנים שהיינו נשואים..

ועכשיו..  

מעצם ההסכמה שלי לתת לרגשות ולתחושות להיות

התחיל להתחולל בקרבי ריפוי

שאיפשר לתחושות נעימות נוספות להופיע –

פתאום נזכרתי כמה אני אוהבת להאזין למוסיקה, ונתתי לעצמי להתענג עליה,

נזכרתי שאני אוהבת לצייר – והקדשתי את הזמן לכך,

התחלתי ללכת לסרטים ופסטיבלים – כי מגיע לי, וכי אני אוהבת

אט אט נזכרתי מי אני.. וממש  פ ר ח ת י !

ככל שהפוקוס עבר ממנו – ממה שהוא עשה / רצה / אמר ...

אלי – למה שאני מרגישה, חווה, רוצה, אוהבת ...

גם אם הרגשות לא נעימים בהתחלה ובכלל..

ככל שהפוקוס הוא פנימה,

אל מה שמתעורר בתוכי כשהוא ... והדגש הוא על המתעורר בתוכי..

כך התרחשה טרנספורמציה

כך חזרה אלי העוצמה שלי,

כך חזרתי אל עצמי

ובסוף התקופה הזו – ה 3 חודשים הללו שחיינו בנפרד הייתי בן אדם מאושר !

ואז הוא ביקש לחזור.

(לא, זה לא "המתכון להחזיר אותו", אך בהחלט הדרך אל האושר מבפנים

שיכול בין היתר להתחזק מבחוץ בכל מיני צורות)

אגב-

בזמן הזה כשהייתי נפגשת עם זוגות חברים – יכולתי לראות שזה לא רק אני,

שהמון נשים מוותרות על עצמן,

שהמון גברים רגילים לבטל את הנשים שלהם,

וזה לא מכוונה רעה, לפחות כך אני מאמינה,

זה בעיקר כי ככה גדלנו, כי זה מה שראינו בבית,

כי זה עדיין זורם לנו בדם,

אמנם הפמיניזם פה כ 100 שנה.. אבל עוד יש לנו דרך ..

וזה הזמן לעבור בדרך הזו –

כי כשאנחנו מוותרות על עצמנו –

גם לנו רע, אבל גם לסביבה שלנו –

קודם כל האיש שלי וגם הילדים לא נהנים ממי שאני במלואי,

ויותר מזה.. הם לרוב סובלים מהתסכולים שלי שמוטחים כלפיהם..

לעומת זאת כשכל אחד מאתנו בני הזוג

חוזר פנימה אל עצמו, מקפיד לפטר את האצבע המאשימה,

ולהרגיע אותה בכל פעם שהיא עולה,

כשהוא מכוון את הזרקור פנימה,

ער לתחושות, לרגשות ולמה שמתחולל בתוכו,

ונותן לטרנספורמציה להתרחש –

או – אז קורה נס ההתא/עוררות

וכל אחד מאתנו הופך להיות יותר ויותר מחובר פנימה

יותר ויותר נותן מקום לרצונות, לתחושות , לרגשות

וכך הוא יכול להביא את עצמו בעצמה שלו ובמלואו .

והרי ידוע שככל שנהיה שלמים יותר כך הקשר שלנו יהיה בריא יותר.

אתמול חזרנו משבוע חופש מרענן במיוחד בסלובניה המדהימה –

הנופים קסומים, מזג האוויר קריר וממוזג, אנשים נחמדים, תענוג...

אבל בעיקר מה שהיה מורגש זה הכיף שלנו לטייל יחד – אנחנו כזוג וכמשפחה,

בהבדל תהומי מעצמנו לפני כמה שנים.

אחת הכמיהות הגדולות שלנו כבני אדם היא להרגיש חלק מ.. להיות בחיבור,

וכשזה מצליח – זה עונג צרוף..

על אחת כמה וכמה כשאני זוכרת איפה היינו פעם..

ובאמת שכל אחד יכול,

בין אם זה באופן פרטני כי 'הוא' כבר החליט,

ובין אם בזוג.

פרטים על יומיים אינטנסיביים שמקפיצים אתכם לשם - בלחיצה פה.

בברכת שלום צוננת ומרעננת,

עם כמה תמונות ירוקות

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.