איך פותרים קונפליקטים זוגיים באמון

פעם הייתי כל הזמן מתלוננת ומתוסכלת
מזה ש "הוא לא מפרגן לי..."
מה כל כך קשה לך לפרגן?
הייתי שומעת את התסכול מתנגן בתוכי...

אבל האמת היא..
שכשמישהו היה מפרגן לי,
לא באמת הייתי מאמינה לו...
היו עוברות בי כל מיני מחשבות מפריכות:
הוא בטח צריך ממני משהו,
הוא לא באמת מתכוון,
אולי הוא לא לבד ונמצא ליד אנשים...

כאילו לא היו בי רצפטורים להכיל פרגון

עד שלא למדתי ומילאתי את עצמי 
בקבלה ובפרגון ממני אלי,
לא היתה בי האפשרות לקבל אותם מבחוץ.

על אותו משקל, זה מה שקורה עם אמון,
על מנת שנוכל לפתור קונפליקטים באמון-
לפני שאנחנו מפנות את תשומת הלב אליו
ואל האמון שביני לבינו,
ככל שנייצר אמון וביטחון ביני לביני,
נייצר קרקע פורייה לקבל אותו מבחוץ

זה מתחיל בדברים הקטנים:
האם אכלתי בבוקר ארוחה שמזינה אותי
ונכונה לגוף שלי?

השאלה הפשוטה הזו -
האם אני יכולה לסמוך על עצמי
שאאכיל את עצמי בהקשבה?

האם אני דואגת ללכת לישון בשעה שאני עייפה?

האם אני עומדת בהבטחות לעצמי
ועושה ספורט/ מדיטציה
או מה שאני יודעת שחשוב ונכון לי?

האם אני מקדישה לעצמי תשומת לב, זמן, התייחסות?

זה האמון שממנו נתחיל
ואז, ככל שאני סומכת עלי שלא אנטוש את עצמי
שאדאג למלא את הצרכים שלי
כשאני רכה, מקבלת, מזינה, מניעה את הגוף,
כשאני מלאה, חיונית,
כך אוכל להיות חלק ממערכת שמבוססת על אמון

נכון, שיש פה קטץ',
כי אם לאורך השנים, 
היחס שקיבלתי היה: 
לא קשוב, לא מספיק אכפתי, לא מקבל,
זהו ההרגל שאותו העתקתי 
ואני יכולה לתת לעצמי (ולסביבה) רק מה שקיבלתי ותו לא,
אלא אם... (קראי עד הסוף שם התשובה)

זאת אומרת,
שכשמדברים על הרצון לפתור קונפליקטים דרך אמון,
זה מתחיל בזה שאני בונה אמון ביני לביני

ואז...
קונפליקטים הרי ממילא קורים
אלה החיים

יותר מזה, אני מאמינה שהם קורים בשבילנו
כהזדמנות להיזכר במקומות הלא פתורים שלנו
לא על מנת שנישאר בתסכול
אלא על מנת שנוכל לראות אותם
ולרפא, להתמיר, לצמוח מהם.

השאלה היא באיזה מוד אני כשהקונפליקט עולה?

מה שקורה לרוב, זה שבמסה קריטית
אנחנו מנוהלים על ידי המקומות הלא פתורים שלנו

ואז, כשאנחנו במצוקה רגשית
אנחנו מגיבים אוטומטית
אם ב fight,
אם ב freeze,
אם ב flight

בדרך שסיגלנו לעצמנו לאורך החיים
והפכה הרגל עבורנו.

עבורי למשל,
זלזול היה (ולפעמים עדיין) אחת מנקודות התורפה.
כשהייתי מפרשת התנהגות של מישהו קרוב אלי כזלזול, 
הייתי מגיבה אוטומטית ב fight.

הגוף שלי היה נדרך והייתי צועקת,
למעשה, היתה מתעוררת בתוכי מצוקה, 
מתוך הדיסוננס הפנימי בין ידיעת הערך שלי מחד
לבין הספק שאינספור חוויות בחיי הטילו בו.

זה היה יכול לקרות לי למשל -
כשפירשתי את הכוס שהושארה על השולחן
כאילו "לא אכפת ממני
ואני פה המשרתת
ושוב ושוב צריכה לסדר אחרי כולם
כאילו לי אין מה לעשות בחיים חוץ מזה..."

באותם הרגעים החוויה היתה הישרדותית
ולכן התגובה הינה אוטומטית במטרה להגן עלי.

ראשית,
זה הזמן לשאול -
האם התגובה הזו באמת מגנה עלי??
או שהיא רק מחמירה את הביטחון שלי ואת זה שביני לבינו?
שנית,
זה הזמן להבחין,
כשאנחנו מסתכלות מהצד - שאין פה סכנה אמיתית.

כשאני מדברת על זוגיות מודעת שמבוססת על אמון,
אני מכוונת לרמה אחרת,
אליה אנחנו רוצים להגיע.

בה החוויה כבר לא הישרדותית,
אני מדברת על הדרך אל המקום בו 
אנחנו חווים את החיים בביטחון ובאמון.

אנחנו אכן זקוקים לאמון על מנת לחוות ביטחון,
אבל כל עוד תשומת הלב שלנו מכוונת אליו/ אליה/
אל מישהו אחר במציאות החיצונית
כשהציפייה היא לקבל את זה ממנו/ה/הם,
זה רק מחמיר את תחושת חוסר הביטחון שלנו,
כיוון שזה משאיר אותנו תלויים בחוץ.

למעשה, מדובר בעבודה פנימית,
כל עוד לא ניצור מסה קריטית של אמון ביני לביני,
נישאר בחווית חוסר אונים
כשהתלות באחר רק מעצימה את חוסר האונים

"אז מה זה שווה?"
אולי את שואלת,
"בשביל מה אני צריכה בן זוג 
אם לא בשביל שיתן לי ביטחון ואהבה וכו..."

כן,
זו שאלה שאני שומעת שוב ושוב..

אני בהחלט צריכה ורוצה בזוגיות שיהיה אמון (בין היתר)
אבל 
כל עוד אני תלויה בו
אמון וביטחון זה הדבר האחרון שיהיה שם
(מעצם התלות שהיא אגב הדדית...)

אז מה כן?

ראשית
אני מזהה את הדרך שלי להגיב
מהי הנטייה שלי מתוך 3 ה Fים?

• להתגונן במלחמה?
• להסתגר ולקפוא?
• לברוח?

לרוב לכל אחד מאתנו שניים מתוכם ששכיחים יותר

שנית
אני מייצרת אמון ביני לביני.
ככל שאני נאמנה ומספקת את הצרכים שלי,
נקודת המוצא שלי מחזיקה יותר ביטחון

ככה, אני יכולה למצוא את עצמי 
מגיבה פחות בתגובתיות ויותר בבחירה

כי חווית חוסר הביטחון קטנה יותר
או כי חווית הביטחון הבסיסית שלי נוכחת יותר

למשהו בתוכי ברור יותר שלא מדובר בסכנה אמיתית
משהו קמאי מחובר יותר לאונים, 
למקום הבוגר שיכול ויודע להגיב מתוך שקט.

נכון, שלרוב כשאנחנו בתוך הלופים הללו,
אנחנו רואות רק תמונה חלקית
וקשה מאד לצאת משם כי יש 
כמו ערפל שמסתיר את הדרך.

זו הסיבה 
שליווי מקצועי הוא קריטי לשינוי

ואני מספרת לך על כך,
כיוון שאני בקו הסיום של כמה תהליכים מופלאים שכאלה
ומתפנה לי זמן קצוב 
בו אוכל ללוות עד 3 נשים חדשות. 

אז... אם זהו הזמן הנכון עבורך לפזר את הערפל
ולייצר לעצמך מערכת יחסים של אמון בינן לבינך
כדי שתוכלי להיות חלק מכזו עם בן הזוג שלך,

אם זהו הזמן עבורך 
לעבור מהישרדות לאיכות,
להתחבר אל העוצמה שלך ולפרוח בחדווה -

לחצי פה כתבי לי ונוכל לבדוק יחד 
אם את מתאימה לתהליך שכזה
ואם התהליך מתאים עבורך.

מחכה לסימן ממך,
פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב,
אם את שואלת את עצמך: איפה הוא בכל הסיפור?
אז ככה,
כמובן שאם הוא בעניין הכי כיף ואפקטיבי 
זה לבוא לתהליך זוגי,
בלחיצה פה יש פרטים על יומיים מופלאים שמעלים אתכם לשם

אבל,
כל עוד הוא לא בעניין,
אין שום סיבה שתישארי בלופים הללו,
אני אלמד אותך לצאת מהם
וכשאת יוצאת מהם -
כמו קסם -הם מתפוגגים ונעלמים.

וחוץ מזה,
זה "מדבק" וכשאת עולה מהישרדות לאיכות
יש לשינוי הזה כמו "אדים" שעליהם גם הוא יכול לרכב,
לא מפתיע כי בסה"כ הרבה יותר נוח פה למעלה :-)