גלית אליאס: איך אפשר לסלוח אם אני כועסת?

יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

איך אפשר לסלוח אם אני כועסת?

מאז שאני זוכרת את עצמי
הייתי שוחרת שלום,

כילדה,
נכדה לסבא וסבתא שעלו מפרס,
אני זוכרת את סערת הרוחות שעוררה
עלייתו לשלטון של חומייני
שתפס את מקומו של השאח,

מה שבין היתר גם

חיבל ביחסי ישראל איראן,

לא פעם, מצאתי את עצמי מדמיינת

שאני נוסעת לדבר אתו
ומחזירה את השלום
שהיה בין שני העמים בשנים שקדמו למהפכה.

לא.. לא נסעתי :-)

אבל נזכרתי בזה הבוקר,

תוך הרהורי הסליחה שלי

וחשבון הנפש,

שנתקלו בפוסטים שונים שחלקם

הביא את אותו הלך הרוח

שחָסֶר את מה שאני יודעת היום

כילדה וכמתבגרת
(האמת שגם כבוגרת,
למעשה עד לפני שהתחלתי
במסע החזרה אל עצמי לפני כ 15 שנים...
וואוו הזמן עובר מהר כשנהנים ;-)
המוטו שלי היה לפשר,
"לא נורא, חבל על הכעס הזה"
"תתעלי מעל זה"
"אל תקחי ללב"

אני זוכרת את עצמי אומרת לחברותי ולאחיותי
כאלה ועוד משפטי מפתח שתכל'ס
משתיקים את מה שקורה בפנים,
או מדלגים על העומס הרגשי
וממהרים לפתרון,
לשקט שמגיע אחרי הסליחה
כשכולם מחייכים שוב

היום אני יודעת לומר שמה שהניע אותי שם
מעבר לרדיפת השלום
היה גם הקושי להכיל את התסכול,
הקושי להיות בתסכול שב אי- השלום/ המלחמה

וזה- האמת קשה לכולנו,
לכן הלך הרוח הזה עדיין שכיח

עדיין אני שומעת סביבי מסרים כאלה
שמטיפים אפרופו יום הכיפורים
לסלוח ולמחול כדי לא להשאיר עלינו משא לא לנו,
שזה כשלעצמו נכון... אבל לא מספיק.

כי להבין למשל שמי שפגע בנו לא התכוון לכך,
עם זאת שזה עשוי ברוב המקרים להיות נכון,
לא בהכרח (ואולי אף בהכרח לא)
מרפא את המקום הפגוע בנו.

אף אחד לא מלמד אותנו איך להתמודד
עם התסכול הזה שמביאה אתה
מלחמה או אי הסכמה, מריבה או כעס.

לפעמים נמצא את עצמנו נלחמים בחירוף נפש
ומאידך לפעמים נוותר ונכנע.
באף אחד מהקצוות לא נזכה לשקט
לו אנו מייחלים, זה שהשלום מביא אתו.

על מנת שהסליחה תהיה מעומק הלב,
ממקום נקי ולא ממקום שמטשטש את הכאב,
ומשאיר אותו דחוק פנימה בתוכנו,
כשהוא מעכיר ומכביד שם לא פחות,

ישנו עומק נוסף שאפשר להגיע אליו
דווקא לא מלהתמקד במישהו אחר ובכוונות שלו
ובטח שלא על ידי כך שנשים בצד את הכאב,
נמחל ונבטל את עצמנו בשם רעיון הסליחה.

אלא דווקא מעצם זה שאנחנו
מאפשרים לעצמנו להרגיש,
את הרגשות במלוא עוצמתם,
את הכעס, והכאב, הפגיעה, אולי העלבון,
את הפחד,
את הבושה, או הקנאה,
את מה שיש שם,

לא לחשוב על זה,
לא להבין את זה,
אלא ממש להרגיש את זה
תוך שאנחנו מנקודת המבט של הצופה
האם הפנימית החומלת והרכה שבנו
(כן, גם אם לרוב אנחנו שוכחות שהיא שם,
היא לגמרי שם, נסי ותראי)

וכך, בחיבוק וירטואלי נעניק מחד
ונקבל מאידך את המבט האוהב והחם,
את החיבוק המכיל והמבין,
את הקבלה,
את מה שכל כך היינו זקוקות לו אז (ועדיין)

שם...
באיזה שהוא שלב,
מתאפשרת סליחה,
מגיע שקט,
ננסך ביטחון
שוכן שלום

הרבה פעמים בתוך הריקוד הזוגי שלנו
ישנה הנטייה הטבעית הזו להשתיק,
אחד את השני ואחד את עצמו,
ההשתקה הזו אולי משיגה לנו שקט זמני
אבל לא מובילה לשלום המיוחל,
לחיבור העמוק והמזין
שיכולה זוגיות מיטיבה להביא אתה

כמו שאמרה לי ש. אתמול:
"זה מצחיק, אבל אני ממש אומרת תודה,
תודה על המשבר הזה
שאפילו שהיה קשה ולפעמים עדין..,
ממש איפשר לנו להגיע
למקום שאף פעם לא היינו בו,
אנחנו הרבה יותר קרובים,
אנחנו עושים יחד דברים שאף פעם לא עשינו,
לא הייתי חוזרת אחורה,
עכשיו אנחנו במקום הרבה יותר טוב... "

דווקא כשעוברים דרך התסכול,
מאפשרים למיותר להשתחרר,
מה שנכון עובר טרנספורמציה
ואנחנו עולים לרמה הבאה,
נקי, משוחרר, קל יותר,
א ה ב ה.

אם אתם משתוקקים לחיבור הזה,
במיוחד אם משהו התרופף שם,
גם אם זה מרגיש שזה לא בר תיקון,
האמיני לי - לא רק שזה אפשרי,

ככה זה אמור להיות

משברים וספקות יכולים להיות

המקפצה אל השלב הבא

אם רק יודעים איך לעשות זאת

ולי יש מסלול המראה מרתק עבורכם.

בלחיצה כאן יש עוד פרטים

על האינטנסיב הזוגי

יומיים והזוגיות שלכם על דרך חדשה

באינטנסיב הזוגי