ומה אם הוא לא משתף פעולה?

זו שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב
כשמצד אחד מעצם היותנו שניים,
אנחנו במידה מסוימת (לפחות)
מושפעים שלא לומר תלויים
בשיתוף הפעולה של האחר..

ואז... אם הוא לא משתף פעולה,
כועס, מאשים, בטוח ש"אם את תשתני הכל יסתדר"
ובכלל בעמדה ש"הכל באשמתך",
האם יש סיכוי לשינוי?

ואם כן, (ברור שכך :-)
מה נכון ובכל זאת אפשר לעשות?

אתחיל בתזכורת ל "מה לא?" :
לא בכוח (!)
לא בהאשמה ושיפוט (!)
גם לא בתחנונים (!!)
כל אלה מייצרים התנגדות
ומחמירים את המצב

ולא... זה גם לא יספיק שנדבר בשקט,
במיוחד אם העמדה ממנה נדבר
מבוססת על ההנחה ש'אני יודעת הכל',
ו.. "בוא אני רק רוצה שתבין.."
ותהיה בניחוח מתנשא..

אז מה כן?

בכל דינמיקה זוגית
ישנם שני צדדים,
ככל שנקדים לעשות U-Turn
(כן, כן... למרות הפיתוי הגדול
להישאר בתשומת לב על מה הוא עושה)

ככל שנקדים לפנות פנימה אל עצמנו,
ושם -
לא רק להבין מה קרה לנו,
אלא ממש ממש לפגוש,
לעבד את הרגשות שגעשו בתוכנו
ולהתמיר אותם,
כך נגדיל את הסיכוי לשינוי.
(אצלנו, במרחב הזוגי וגם אצל האחר)

כי מה שבעצם מנהל את המערכה
הם אותם הרגשות הסוערים מתחת לפני השטח,
אותו התוכן הפנימי הנסתר מהשכל
ולכן גישה לשם קריטית
על מנת לחולל שינוי

שינוי שבהחלט יתבטא בהרגשה האישית שלנו
שלרוב גם יוביל לניסים ונפלאות שיתרחשו מהצד האחר
ולפעמים אפילו עוד לפני שנוסיף מילים
ונסגור מעגל עם האחר.
(למרות שזה שלב חשוב כשנדרש)

בלי להוריד מחשיבותן של אלה ולו במעט,
חשוב להבין
שיש לנו נטייה שגוייה להתייחס למילים עצמן
כשאנחנו מתעלמים מהמטען הרגשי אותו הן נושאות:

אם אני טעונה רגשית,
זה לא משנה אם אדבר בשקט ובנימוס
(פאסיב אגרסיב)
על אחת כמה וכמה אם אדבר בכעס מוחצן
(אגרסיב)
כל עוד אני טעונה רגשית,
המילים שלי ישאו את המטען הזה

שמייצר built-in  התנגדות,
מפעיל את החלק הפרימיטיבי של המוח
כשרוב הדם זורם אליו מהחלק החושב שלנו,
כך שנהיה פחות חכמים, פחות יצירתיים,
יותר מקובעים וזה קורה לא בשליטתנו,
ובסופו של דבר -
התוצאה תהיה מתסכלת אפילו יותר ולא מספקת

ההרגל השכיח שקיים בתודעה הקולקטיבית
מתוך הקושי להתמודד עם עומס רגשי
שעולה וצף בחדות בדינמיקות זוגיות שונות,
הוא לנסות לזרוק את הקושי הזה הלאה מאתנו:

על ידי האשמה,
על ידי בריחה בצורות שונות,
ביניהן לעשייה, למסכים, לשכלתנות
ומן ניסיון 'לכסות בניילון נצמד
הר געש שגועש בתוכנו'
ואז גם אם זה מחזיק מעמד לזמן מה...
לא יקח זמן רב עד שיתפרץ שוב...

אחת הסיבות לכך היא כאמור
הקושי להתמודד עם התסכול.
אף אחד לא לימד אותנו להכיל,
או יותר נכון לומר -
כשהיינו ילדים לא הכילו אותנו כשהיינו מתוסכלים

והדרך ההשרדותית שאימצנו כילדים
להתמודד עם העומס הרגשי שגאה בנו
היא או להדחיק, או להתכחש, או להיות בהצפה
כל אחת מהן (כן גם ההצפה)
שומרת אותנו מוגנים לכאורה מעומס הרגשות
ובניתוק רגשי.

במילים אחרות אפשר לומר
שהלב שלנו סגור (במידה מסוימת) -
מעצם הניתוק.

מוגנים (לכאורה) מפגיעה,
(לכאורה כי זו לא באמת מצילה אותנו
והתסכול מגיע שוב ושוב)
אנחנו מתנהלים בעולם ובתוך מערכות יחסים
ושם מייחלים רק לרגשות חיוביים
כי אין לנו היכולת להתמודד עם הרגשות הקשים.

על זה תוסיפי את ההטעייה הנפוצה
בפרשנות של "חשיבה חיובית"
שמיסדה את ההרגל הזה
ולא פעם אני שומעת "טוב, זה היה, 
מה שהיה מת, עכשיו אנחנו בדרך חדשה..."
או
"אני רוצה לשים את כל העבר שלי רחוק
ולא להרגיש אותו יותר"

= הדחקה, שרק מחמירה את המצב
כשהמחשבה היא שאם נדחוס פנימה עמוק עמוק,
לא נרגיש את זה,

אלא... שזה לא באמת כך,
ואותו הר געש ממשיך לבעבע בתוכנו..
ולהתפרץ בלי שנוכל לשלוט בכך

כשאין לנו יכולת להתמודד עם עומס רגשי
זה בהחלט ברור למה אנחנו נמנעים,
מדחיקים, בורחים וכו...
יחד עם זאת, אלה לא מקדמות אותנו לכיוון
של רווחה בכלל וקשר עמוק ויציב בפרט
כיוון שמלכתחילה הן מגדירות (ללא מילים):
"אני פה רק אם טוב,
כשרע אני בורח.."
(לאנשהוא - מסכים/ ריצה/ אופניים, עשייה אחרת, שינה וכו' וכו')

לעומת זאת,
כשאנחנו לומדים הכלה מהי,
כשאנחנו מאפשרים לרגשות לנוע -
וממילא רגש הוא אנרגיה בתנועה:
Emotion = Energy in Motion
!

כשאנחנו לומדים להכיל,
אנחנו עדים לקסמים, ניסים ונפלאות
שהטרנספורמציה מחוללת סביבנו

ואלה מתבטאים בין היתר
בכך שאפילו אם רק אני עושה עבודה
משהו משתנה גם אצלו

זה כמו משחק טניס
כל עוד אנחנו מתמסרים בכדור,
הוא זורק (לדוגמא מאשים)
אני תופסת (לוקחת את האשמה עלי)
ה"משחק" נמשך
ויחד אתו התסכול

כשאני לומדת אחרת -
לשנות את ההרגל הטבוע בי
ומפסיקה לקחת על עצמי את האשמה,
משהו בדינמיקה משתנה
ו"המשחק" המתסכל מתאדה לו,

זה לא קורה מהחלק המודע שלנו,
לא מהשכל,
כיוון שההרגל מוטבע באזורים לא מודעים,
אלא במישורים אחרים מהשכל:
במישור הרגשי,
במישור הפיזי,

כשאנחנו מצליחים להיות נוכחים
בארבעת המישורים -
גוף, רגש, מנטלי, רוחני-אנרגטי,
מתחוללת הטרנספורמציה,
ההכלה,
ההתמרה.

ככל שאנחנו מכילים,
העומסים הרגשיים שהצטברו בנו
מתנקים יותר ויותר,
נוצר חוסן פנימי,
בהירות,
יכולת לבחור איך להגיב,
חזרה לעצמי הבוגרת הנפלאה..

אז, בין היתר,
כבר לא צריך לפחד מרגשות,
כי יש לנו היכולת להתמודד אתם,
ואז, אני יכולה להעז להתקרב אפילו עוד,
כי הפחד להיפגע שמונע מאתנו את הקרבה הזו
הולך וקטן,

ואנחנו מוצאים שאנחנו מסכימים לאהבה
לא בתנאי שלא ניפגע,
אלא למרות שהאהבה פוגעת..

הללויה!

נכון,
שהכי כיף זה כששנינו הולכים יחד בתהליך כזה,
אבל אם כרגע הוא לא בעניין,
זה לגמרי אפשרי לחולל שינוי
על ידי עבודה של אחד מאתנו.

ממילא העבודה הזו בעצמה,
עשויה לרכך אותו ולעודד אותו להצטרף.

עכשיו, יש מגוון של אפשרויות להגיע לשם:

אפשר שזה יקרה בתהליך פרטני
פנים אל פנים (פיזית או בשיחת וידאו)
בלחיצה כאן תגיעי אלי למייל ונתאם
galitel2@gmail.com

אפשר ללמוד את זה בהדרכה מוקלטת
תכנית לנשים- 
לחולל את השינוי לו את מייחלת
בלחיצה כאן עוד פרטים

ואם הוא כן בעניין,
וזה הזמן עבורכם להקפיץ את הזוגיות לכם לשחקים,
לחצי כאן לקרוא על האינטנסיב הזוגי
יומיים אינטנסיביים שמקפיצים אתכם
לדרך המלך,
ונתראה בהמשך

אפשרות אחרונה וחביבה -
להיעזר בכוח הנשי
ולהצטרף לקבוצת הנשים שמתחברות לעצמן
"שביל אל הלב"
שמתחילה ממש עוד מעט להיפגש
החל מה 6.12.19
אחת לשבועיים
בימי שישי בבוקר:

יחד נתבונן פנימה אל תוך עצמנו

אל הקולות הפנימיים
ניישיר מבט אל התפיסות
נשמע את האמונות הפנימיות
נעבור דרך הפחדים
נמוסס את הביקורת והרגשות הכבדים

נרחיב את הנשימה
נאזין לקולות הדקים
נתקרב אל מהותנו
נתבהר לעצמנו
נתרחב אל הקבלה וההסכמה
אל קולו של הלב
אל הא ה ב ה לעצמנו

לחצי כאן לשמירת מקומך ❤

חוץ מזה,
אם את מבעלות הלפ טופ
שנוהגות לעבוד בבתי קפה,
וגרה באזור ניר ישראל (ליד אשקלון)

אז זה בשבילך -
אני פותחת  מרחב עבודה משותף
אצלנו בחצר

מקומות ישיבה פונים אל הטבע והנוף,
חיבור לחשמל
wifi חזק
קפה ועוגה,
תה צמחים חופשי,
מדיטציה ברבע ל 9 לדיוק ומיקוד העבודה,
סיעור מוחות ב 11:00 למעוניינות (חצי שעה)

כל יום ראשון,
9:00-14:30
כדי שנוכל לאזן את השפעת המסכים
עם הירוק של הטבע

הגעה בתיאום מראש
052-8892401
להתראות!