איך להתרומם מנפילות רגשיות?

יש ימים שמרחפת מעלי עננה...

לפעמים אני יודעת מה הסיבה,
לפעמים אני צריכה כמה דקות כדי להיזכר...
ואז לרוב אני מזהה את מה שהעיב
אבל גם אם אני לא מזהה,
העננה ממשיכה לרחף...

עם הזמן אני יודעת להגדיר
שאיכשהו ברוב המקרים,
העננה הזו קשורה אצלי לחווית דחייה

זה יכול להיות משהו מז'ורי
שמעיב ומכביד מאד
או משהו מינורי
שלמרות שהוא כזה
העננה תעיב, תרחף מעלי,
תכביד עלי ותוריד את מצב הרוח,
ואת רמת האנרגיה הכללית שלי..

ההרגל הקולקטיבי הוא להתבאס,
להזדהות עם הכבדות הזו
ולהיכנע לה,

ואז, להסתגר או לברוח לאחד מנתיבי המפלט
"כדי לא להרגיש" את המועקה הזו
כי היא כבדה ומציקה

אלא שהבריחה הזו
לא רק שלא באמת מעבירה את המועקה,
היא דוחסת אותה פנימה
ומוסיפה כמו עוד שכבה למרבץ הקדמוני
של עוד ועוד מועקות
ששוכנות במעמקינו

לכן,
למדתי לשנות כיוון -

ברגע שעולה בי המודעות למצב,
אני מגייסת סקרנות
ונזכרת שיש לי פה הזדמנות לניקוי,
כשהגוף, הרגש, התודעה ומערכת האמונות שלי
מדברות אלי ברגעים אלה בשפתן

ואם רק אצליח להקשיב...
לא רק שאבין מה עובר עלי,
אוכל גם לשחרר ולו חלק מהמטען האמוציונלי
של המועקה הזו,

שאמנם עלתה עכשיו על פני השטח
אך מקורה מוקדם וותיק
ולרוב נעוץ אי שם בגילאים בהם הייתי חסרת אונים
כילדה (כבני אדם אנחנו נולדים תלויים
ומכך חווים חוסר אונים בילדותנו)

מה שמעצים את הצורך ליצור בהירות
כיוון שרוב התפיסות שהתקבעו בנו כילדים
מבוססות על תפיסה ילדית, הישרדותית

וככל שנצליח להתבונן בהן,
לא מתוך המקום המזוהה אתן ששוקע יחד למצולות,
אלא מעמדת הצופה, הסקרנית, המתבוננת,
הקשובה ללא שיפוט לכל מה שעולה,
ומהצד יכולה לעשות סדר,
להרגיע, לחבק,
כך נוכל להביא מזור למקום הפגוע ההוא
ששב ועולה בכל פעם שמשהו היום מעורר אותו
~~~~~~~~~~~~~~

הגוף - נפש שלנו - היא מערכת גאונית!
לא תמיד אנחנו זוכרים איך להפעיל אותה,
לא תמיד אנחנו נוהגים בה
בכבוד הראוי ומזינים אותה באהבה,

אפרופו -
רק אתמול כשעזרתי לבן שלי לעשות שיעורים בתנ"ך
קראתי את דבר ה' למשה והנה זה פה:

דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, 
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  
כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא יט' פסוק ב')

ואם זה כתוב ככה בפירוש,
(סלחו לי על הפרשנות המילולית
שלקחתי לעצמי את החופש לפרשן)
מי אנחנו שנתווכח? :-)

לכן, כשהגוף (או הנפש) כואב,
במקום לכעוס עליו ולהתעצבן,
אם נזכור להביא רָכּוּת וסקרנות ולהקשיב לו,
כי (גם) ככה הוא מדבר אלינו,
נוכל להביא לעצמנו מזור אמיתי

נכון, שאנחנו חיים בעידן כזה
שהשכל הוכתר בו כמולך,
וכל פעם שמשהו מעיק
אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים לחשוב
"רגע, אבל עשיתי ככה, אז מה לא בסדר..."
או מתחפרים בהאשמת האחר
ובהצדקת עצמנו...

מאחר והשכל למעשה
הוא עוד דרך לנתק אותנו,
כנתיב בריחה מהתסכול... -
כל המחשבות הללו, חכָמוֹת ככל שיהיו
לא באמת יצליחו להרגיע
ולפוגג ולהמיס את המועקה.

אז מה כן?

הנה פה כמה כיוונים משלימים
שהשילוב ביניהם
יכול להפתיע בעצמתו.

כאלה שבמקום להילחם במועקה/ כאב
מה שממילא רק מחמיר את המצב
כי כל דבר שנילחם בו
ילחם בנו בחזרה
(החוק השני של ניוטון),

יאפשרו לנו לרכך, להרגיע ולפוגג
את העומס המכביד.

אסייג את דברי ואוסיף,
שישנם מצבים בהם העומס מציף אותנו "מידי"
וכשכך, בדיוק כמו שקורה לנו
כשהראש (באמת) מתחת לפני המים -
אנחנו לא מצליחים לשמוע טוב (!)

לכן במצבים בהם העומס גדול -
נכון יהיה להיעזר באיש מקצוע
שיצליח להוריד את מפלס ההצפה
ולהחזיר את יכולת ההקשבה שלנו לעצמנו
ואת יכולת ההרגעה העצמית,
כדי שנוכל להירגע ולחוות נ ח ת אמיתית.

ולכך "שביל אל הלב"
הקבוצה לנשים שמתחברות לעצמן
(פרטים נוספים בהמשך)
יכולה להיות פלטפורמה נפלאה!

ובינתיים..
הנה כמה כיוונים באופן עצמאי: 
(כן, יש כמובן נוספים)

• 
  

להיעזר בגוף -
לצאת להליכה/ לריצה
או לפעילות ספורטיבית אחרת
ולתת לשינוי ברמת האנרגיה
להניע מומנטום של עלייה

נכון שזה כשלעצמו לא תמיד יספיק,
כי אם ישנה מועקה, לרוב
ישנו צורך בהכלה רגשית
ופורקן פיזי גם אם ירים את האנרגיה
לרוב לא יוביל להקלה משמעותית לאורך זמן

ויחוד עם זאת, זו דרך נפלאה
להתחיל את ההנעה,
לזרוק את עצמך לתוך נעלי ספורט ולצאת,
להליכה מהירה
(אם אפשר בטבע עוד יותר טוב),
או לריצה,
או אפילו סתם לקפוץ בבית במשך 90 שניות

• 
  

טבע הזכרתי בדרך אגב,

ואני מחזקת פה ומוסיפה,

לנשום אוויר של חוץ,

להיות עם ירוק מול העיניים,

או כחול - אם הולכים לים,

לאדמה, לצמחים יש הכוח שלהם לעזור לנו

לפרוק מצד אחד ולהזין בו זמנית

במשהו חדש ורענן

• 
  

בנוסף - וזה החלק הקריטי -

להיות בהקשבה למתחולל פנימה 

לתחושות - מה קורה בגוף,

לרגשות - מה התוכן הרגשי של התחושות

ו... ל ש ה ו ת 

כמילות השיר הנצחי:

Let it be

לא מתוך מקום שמזדהה,

אלא מנקודת המבט של 

החלק הבוגר שקיים בכל אחד מאתנו,

שמתבונן בסקרנות, בקבלה,

ברכות, בהתכוונות להכלה

בחלק הילדי המוצף והכואב

ובסיפור הפנימי שמציף את הכאב

לרוב,

הסיפור ההוא לא אמיתי,

הוא מבוסס על אמת עָבָרִית,

אך איננו באמת הכרח המציאות בהווה

ומן הסתם גם לא בעתיד,

אלא שכל עוד זה הסיפור הפנימי,

לפני שאני מתמירה אותו,

לפני שאני רואה את האפשרויות הנוספות,

המציאות תוכיח לי שהוא נכון,

כי כל מה שאני אאמין בו

המציאות תוכיח לי שהוא נכון

או בוורסיה אחרת,

במילים של הנרי פורד:

"אם אתה מאמין שאתה יכול, 

ואם אתה מאמין שאתה לא יכול - 

בשני המקרים אתה צודק."

מה שזה אומר בעצם,

שאם נשנה את האמונות שלנו -

גם אז המציאות תוכיח לנו שאנחנו צודקות -

או במילים אחרות -

שהתבוננות לא שיפוטית

והכלה מאפשרות להתמרה להתחולל

ותכל'ס למציאות חיינו להשתנות!

שזה מ ד ה י ם!

להבין כמה הכל בידינו...

ובר שינוי 

ושהכל מתחיל בתוכנו ❤

ובכל זאת...

למרות שכל התשובות נמצאות בפנים,

נדרשת לנו יד מלווה בצעדים הראשונים

והאפשרות הזו כמה שהיא הופכת טרוויאלית בהמשך,

אינה כזו בתחילת הדרך

אז פה מגיעה הבשורה המשמחת -

כי ממש בעוד כמה שבועות

נוכל להתחיל לצעוד לשם יחדיו -

ב 6.12 יום שישי בבוקר,

ניצה נופרבר ואני

פותחות קבוצה לנשים שנקראת

"שביל אל הלב"

ניפגש אחת לשבועיים,

בימי שישי בבוקר

ובמשך 8 מפגשים נלמד ונטמיע 

נחזור לחיות בהקשבה לבינת הלב,

לחכמה המתקיימת בתוכנו פנימה.

ורק אם זה מדבר אליך

ואם הלב שלך מתרגש מהאפשרות הזו,

לחצי כאן לשמור את מקומך!

אם את רוצה פרטים נוספים על שביל אל הלב-

הקבוצה לנשים שמתחברות לעצמן

לחצי כאן

מברכת אותך בברכת יום נפלא!

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן