מה מדליק אותך ?? אפרופו חנוכה... ומה יאפשר להישאר דלוקה?

 ואני לא מתכוונת בהכרח בהקשר הסקסואלי..

למרות שלא באמת נדרשת הבחנה

ובכל זאת לצורך הפשטות אתייחס למה שמדליק

ומה מאפשר להישאר דלוקות - בהיבטי היום יום

כי במילים אחרות זה: לחיות את החיים

או לתת להם לעבור

ואנחנו לא רוצות שזה יקרה...

הרבה פעמים אני יכולה להבחין בהבדל

דווקא כשאני לא בחיבור לתשוקה שלי, לאש שבתוכי,

אולי אגיד ללב שלי,

אז - מתגנבת לה תחושת חוסר סיפוק, החמצה,

משהו כבד שמעיק עלי,

לפעמים מודע ולפעמים באחורי התודעה,

אז, אני יודעת שאני לא בחיבור.

זה קשור אצלי לא פעם לניסיון לקבל אישור

שנמצא שם תמידית -

וגם כשאני עובדת על המקום הזה

עדיין יש שאריות שנכון שהן חלשות יותר

אבל... עדיין מצליחות להשתחל ולנהל אותי

עד שתשומת הלב שלי מגיעה (לרוב בדיעבד לצד המועקה)

בכלל סטרס הוא מנגנון ניתוק משוכלל :-)

כך שכל דבר שילחיץ/ יטריד/ יפחיד וכו',

יוביל להפרשת הורמוני הסטרס, המערכת ההישרדותית תופעל,

וכהרף עין נבנות חומות בינינו לבין הלב.

 

ברגעים בהם אני בחיבור - לעומת זאת -

אני בחוויות שלמות ושקט פנימי

שלא תלוי בדבר, בטח לא במשהו או מישהו חיצוני

יש שם יש נקודה. סימן קריאה.

זו מן תחושה עילאית בה אני יודעת

שאני אהובה כפי שאני מעצם היותי

ולא... זה ממש לא תמיד היה זמין לי

הקטע הוא שמה שעומד בינינו לבין החיבור ללב

הוא חומות של מנגנוני הגנה

שמספרים לנו שהם מגנים עלינו

ואז מוליכים אותנו לכיוון ההפוך (!)

מזה שיכול ליצור את החיבור

כי כדי לפלס את הדרך אל הלב והאש הפנימית,

עלינו לעבור דרך החומות

בעוד שההרגל לעומת זאת

הוא להסתובב ולברוח

אף אחד לא לימד אותנו להכיל תסכול,

למדנו (דרך חיקוי לרוב) לברוח ולהימנע ממנו.

זה, אגב מסתבך עוד יותר בקשר זוגי

כי בנוסף, כנשים, תורבתנו להיות "טובות" ומסכימות"

ואם עולה אי הסכמה או משהו שלא תואם את רצוננו/ דעתנו,

עולה בנו מתח ו... ההרגל לברוח ממנו

מייצר מצבים בהם

אנחנו לא תמיד נאמנות לעצמנו,

לא משמיעות את קולנו,

לא מביאות את מי שאנחנו באמת עכשיו,

פוחדות מקונפליקט.

(גם שחלקנו מאד תחרותיות אבל רובנו לא)

זוהי התנייה חברתית מאד נפוצה

שמקורה באהבה מותנית שקיבלנו מהורינו -

כאשר לא פעם היה המסר:

את אהובה רק בתנאי שתעשי את מה שמצפים ממך

ואנחנו... רוצים אהבה תמיד,

כך שמהר מאד למדנו להתאים את עצמנו כדי לקבל אותה

אז..

אותו הרגל לא רק שמפריע לנו ליצור מערכות יחסים כנות,

להביא את עצמנו באינטגריטי ובאותנטיות לתוכן,

גם מרחיק אותנו מהאש התמידית הזו שמתקיימת בתוכנו

כי בעצם מערכת היחסים שלנו עם עצמנו

מכילה חומות בין מי שאני מרשה לעצמי להיות לבין מי שאני באמת...

אותן החומות שמעלות מועקה,

אותן החומות שביני לבין הלב שלי, 

לבין אש התשוקה לחיים שבוערת בתוכי תמידית

גם כשאינני מחוברת אליה.

מה הדרך אם כן להתחבר אליה?

וכך לחיות את החיים במלואם, בחיוניות, בתשוקה,

בחיבור אל הלב?

בדיוק ההיפך מההרגל  :-)

ככל שנצליח להישאר ולהיות באי הנוחות,

בין אם זה תסכול או אי הסכמה,

ככל שנצליח להעביר את המסר פנימה לתאים

שאין שם סכנה אמיתית כפי שהיא נחווית,

ככל שנתייחס לתסכול הזה כאל סימן,

כמו שער דרכו נוכל להיכנס ולהגיע אל הליבה,

שער שעובר דרך תכנים מודעים ושאינם מודעים

ומחזיק מאחוריו הנחת יסוד לרוב שקרית -

כאמונה שגויה שנמצאת שם ומנהלת אותנו בחיים בכלל,

ככל שניקח את הזמן ונוכל לשהות במתח הזה

ולשאול את עצמנו מה יש שם מתחת לפני השטח

שאני מאמינה שעשוי לקרות

שמותח אותי ומכווץ ומדליק לי נורות אזהרה כאלה?

ואז - מאחר ורוב האמונות הללו מקורן בילדות המוקדמת -

סביר להניח שנתפכח לאמת - שהן מוטעות

ונוכל להתבגר אל נקודת המבט הגבוהה יותר

(ולא.. אני לא מתכוונת להבנה שכלית אלא לשיפט רגשי)

כך נוכל גם ללמוד על עצמנו ולהבין:

למה במצבים מסוימים אני שותקת?

למה במצבים מסוימים אני כועסת?

למה במצבים מסוימים הלב מתחיל לפעום בחוזקה?

למה במצבים מסוימים אני כן מדברת אבל לא אומרת את כל האמת שלי?

ככל שנצליח להרגיע את תחושת הסכנה

ולהביא סקרנות והקשבה רכה,

כך נוכל לעבור דרך החומות ולהעמיק את החיבור פנימה,

ומתוך כך את החיבור שבינינו

ככל שנצליח להיות נוכחות עם התכנים שעולים,

נתוודע לעצמנו יותר, נסמוך עלינו,

נאהב אותנו,

נוכל לעמוד בבהירות על הגבולות שלנו,

כיוון שתהיה לנו בהירות לגביהם

נכבד את עצמנו יותר, 

כי אנחנו לגמרי ראויות לכבוד ואהבה :-)

ובו זמנית, במקרה של אי הסכמה,

נוכל לאפשר לאחר לספר את נקודת המבט שלו

מבלי שהיא תאיים על זו שלנו,

להתעניין ולהסתקרן לגבי הצרכים של האחר,

להקשיב לו להבין וליצור חיבור כנה יותר -

לא מתוך מקום שמשתיק את עצמנו או מוותר עלינו,

אלא מהמקום שמכבד את עצמינו ואת האחר,

מה שיאפשר לאינטימיות שבינינו לבין עצמנו

ובינינו לבין האחר להעמיק ולהתבסס.

ככל שהחומות מתפוררות

כך החיבור אל הלב, החיוניות ושמחת החיים זמינות לנו,

כך החיים מחייכים אלינו יותר ❤

ימי החנוכה מביאים אתם את הפוטנציאל לניסים,

הזדמנות מעולה לנסות להדליק את האש הפנימית

או יותר נכון -

לעבור דרך החומות ויותר בקלות ולהתחבר אליה !

חנוכה שמח ומלא אור

פה בשבילך

עם מגוון כלים ודרכים ללוות אותך אליך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך