לפני יומיים חזרתי ארצה משבוע בגואה.
נסעתי לבקר את הבת שלי ב'טיול אחרי צבא' שלה,
שקורה בדיליי בגלל הקורונה.
הרוויחה את שביל ישראל - אז
ועכשיו הודו.
שתי חוויות משנות חיים ~ ותודעה
ו.. הרווחתי גם אני, בזכותה...
כי הוזמנתי להציץ לכל אחת מאלה בביקורים קצרים
ויחד עם זאת, לא אגזים אם אומר - מטריפי חושים.
אז, הבשילו התנאים,
כשכבר ממש הייתי חייבת הפסקה מהמתח פה
והנסיבות הסתדרו כולן כך שיכולתי לפנות לי שבוע כזה,
כולל זה שיום ההולדת שלה חל באמצע השבוע בדיוק
ועוד כל מיני ניסים קטנים שעבורי היו סימן שאני בדרך הנכונה -
החל מגילוי 'מקרי' שבוע לפני הטיסה שאני צריכה ויזה,
דרך זה שהצלחתי לעבור את שלל המכשולים הביורוקרטיים - אינטרנטיים להנפקתה,
ביניהם מציאת הדרכון הישן וציון מספר הויזה הקודמת (מלפני 33 שנה!),
גם זה שלמרות שקניתי כרטיס שכתוב בו במפורש שמותר לעלות למטוס תיק של עד 5 קג',
הצלחתי כאילו כנגד כל הסיכויים אבל בסוּפּר פשטות -
להוסיף לי מזוודה של 20 קג',
(כדי שאוכל להחזיר ארצה ציוד שהצטבר לה כך שתוכל להישאר מינימליסטית)
ועוד ניסים קטנים כאלה של מפגשים ומציאוֹת
עם אנשים, מאכלים ונקודת טעינה לאייפון למרות שהמטען שלי עם חיבור שאיננו USB!...
כל אלה עוד לפני שהגעתי לגואה :-)
אבל,
זה לא סתם יומן מסע,
למרות שיש לי מלא תמונות שכל כך נהניתי לצלם שבא לי לשתף, כמו אלה למשל:
הביקור הזה העלה בי מחשבות ותהיות
שמאד רלוונטיות לנו ואולי במיוחד על רקע המתח הגדול פה בארץ -
בלטו לי במיוחד,
ולא, כאמור, זו לא הפעם הראשונה שאני בהודו,
אמנם הפעם הקודמת היתה לפני כמה עשורים,
אבל התוודעתי במידה מסוימת לתרבות ולצבעים כבר אז
ובכל זאת, הפעם היתה לי חוויה מופלאה, שאולי היתה מודגשת
על רקע מה שקורה בארץ והפער בין זה -
לבין השקט והנינוחות האינסופיים שמתאפשרים שם,
ה"שאנטי" שמוריד את המתח
ומאפשר להיות בנוכחות ובשקט פנימי
במן קבלה של מה שיש בשמחה ובהוקרת תודה,
באמון שהכל לטובה, גם אם עקבה,
מלווים בחיוכים מאירי פנים שפגשו אותי מכל כיוון,
בטח שלא במרדף אחריו,
אולי ההיפך - בנטייה למינימליזם,
הטעמים הלא פחות ממענגים, של המאכלים המקומיים -
מעדן לחיך ולגוף כולו - טעים, מזין ובריא,
ושוב אני מוסיפה את הפנים המאירות בכל פינת רחוב,
מכל רוכל שיצא לי לדבר אתו ולו לרגע או לרכוש ממנו משהו, מתי שהוא,
זכיתי לקבל חיוך למחרת ובכל פעם נוספת שעברתי במקום,
כאילו היינו חברים קרובים שנים רבות.
מן אינטימיות וטוּב שזמינים וניתנים לך בלי כל תנאי,
שפותחים בעדינות את הלב ומרככים את המחסומים שנבנו שם לאורך השנים.
 |
| מחוץ לבית של הבת שלי, הנוף מהמרפסת :-) |
 |
| חוף הים אגונדה |
 |
| כאן הייתי בשיעור יוגה! לא מטורף? |
אך מאידך משאירה אותנו בתוך מרוץ אינסופי
ששוטף אותנו באדרנלין שמשאיר אותנו
מתוחים, בסטרס, נוחים לכעוס, בחוסר סבלנות,
פחות בחיבור אל הלב,
יותר עם שכל, שהוא הפן הצר והמוגבל של התודעה הערה
שיכולה להיות עבורנו כחלק המנטלי
כאשר 4 המישורים בהם אנו מתקיימים מאוזנים -
הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני.
והלוואי - כך חשבתי לי - שהיינו יכולים לקיים במקביל -
מן מוגנות שכזו מול אויבינו,
ופתיחות אל מול אהובינו.
כמו לפתוח את הריצ'רץ' ולאפשר ללב הפתוח להיות
לתת ולא בתנאי,
הרי זו התפיסה המגבילה שמספרת ש'מי שנותן מפסיד כי הוא פראייר',
כי כשהנתינה היא בלב שלם,
מתוך חיבור לעמוד השדרה, למרכז,
ואני נותנת בהקשבה אלי מתוך מה שיש לי לתת
ובהתחשב בנסיבות, אני לגמרי מתמלאת
וגם מי שמקבל.
הלוואי שיכולנו להתמיד לחייך מתוך הכרת תודה על מה שיש,
ו... ישששש! תמיד יש על מה להוקיר,
זה רק עניין של גישה לחיים והיא ברת התמרה,
גם אם ספגתי גישה הפוכה ואימצתי אותה שלא במודע.
גם, שנזכור שאף אחד לא עושה שום דבר נגדי,
גם אם זה נחווה ככזה,
כקו מנחה יהיה נכון לומר לפחות מאיך שאני מבינה -
שזה תמיד נובע מנקודת המבט הצרה ההישרדותית של האחר - שמספרת לו שזה לטובתו.
למשל אם הוא לא מחייך אלי כשאני נכנסת הביתה
ואני נעלבת כי "הוא לא רואה אותי"
זה יהיה מצוין אם אזכור שזה לא באמת קשור אלי,
(ובנוסף לכך שיש לי עיבוד לעלבון שעלה - בזכות התזכורת הזו)
זה הקושי שלו מסיבותיו המצוקתיות להסתכל עלי ולחייך.
כשאני זוכרת שכך, אני לא מתערבבת
ואפילו... יכולה להביא סקרנות למה עובר עליו
ולהפוך את אותה הסיטואציה שהיתה יכולה להרחיק בינינו
להזדמנות לחיבור.
(כמובן שהדוגמא שטוחה ויש עוד רבדים שמרכיבים אותה במציאות שיש לקחת בחשבון)
הלוואי שיכולנו לתת אמון,
לזכור שכל מה שקורה הוא לטובתנו הגבוהה,
אם הוא מעורר אמוציונלית, לנצל את ההזדמנות לריפוי מה שעלה
וככל שאנחנו מעבדים את אותם החלקים הפגועים בנו,
זמינה לנו האינטואיציה שעוזרת לנו להבחין
במי לתת אמון ועד כמה
ומאפשרת לנו ממקום חזק ויציב לתת אמון בעיניים פקוחות,
אמון בוגר שמאפשר לנו לפתוח את הלב,
לא בתנאי שלא אפגע, כי הרי האהבה עשויה לפגוע...
אלא למרות שאני עשויה להיפגע.
אבל - אני פה למקרה שזה קורה
וככל שהלב פתוח אני יותר חיה את החיים במלואם
כי החיים מתרחשים בעיקר במישור של הלב
ככל שאנחנו במישור השכלי הצר,
הלב סגור, הגוף מתוח, אנחנו במריבות ומאבקים,
גם אם צודקים, לבד ובחוסר סיפוק.
ככל שהלב פתוח (ומן הסתם יש דרך לעבור כדי להגיע לשם)
החיים נינוחים,
משמחים,
מלאי הפתעות וחיוכים,
התרגשות והתלהבות
וגם כשמשהו כואב - עולים רגשות ואנחנו פה בשביל להכיל אותם,
לרפא,
ולצמוח אף יותר מעלה אל הגרסה העוד יותר חיה שלנו
מן התפתחות אינסופית
שבין היתר טומנת בחובה
את האפשרות לחיות עם אותו בן זוג לאורך שנים,
כי מעצם הצמיחה וההתפתחות הזו,
כל אחד מאתנו נמצא בשינוי אינסופי, מרתק וחי
ואולי משהו מזה נדרש מאתנו בימים טרופים אלה,
כך שככל שיתקיים בינינו לבין עצמנו, ובינינו שלום פנימי,
הוא ישתקף אלינו גם מן החוץ.
ו... זה נכון שזה לא מספיק כרעיון, להוביל לשינוי שכזה במציאות,
שלא לדבר על אם עולות התנגדויות שמבטלות את ההיתכנות הזו,
אכן, יש דרך להבשיל, להטמיע כדי להנכיח זאת ביום יום,
כמו לחווט מחדש את החיבורים הנוירונים,
ולהחליף מערכת הפעלה מהמוח ההישרדותי אל המוח החכם האנושי
ומאחר והמערכת הקיימת יושבת על אוטומטים הישרדותיים,
לנסות את זה לבד - זה כמו ללכת בחושך, בערפל,
כשאנחנו שבויים בתוך התפיסות שכבר לא משרתות אותנו,
לכן עכשיו יותר מתמיד, על מנת להיחלץ מהן
ולהחליף אותן בדפוסים שמזינים ותואמים לרצונות הגבוהים שלנו,
נדרשת יד מכוונת, ליווי רגשי מקצועי שיוביל לשם
אז אם יש בלב שלך קריאה לשם,
זה הרגע ללחוץ כאן, להגיע לתיבת המייל שלי ו... להתחיל לנוע
פה בשבילך,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
💓💓💓💓💓💓💓💓💓💓
פה בשבילכם במגוון דרכים נוספות:
- פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות
- בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם
- אינטנסיב זוגי:
- איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים?
- יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית
- ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה.
- פרטים נוספים בלחיצה כאן
אפשר גם בלימוד עצמאי בקורסים דיגיטליים:
- איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי on-line לזוגות -
- פרטים נוספים בלחיצה כאן
- איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line .
- פרטים נוספים בלחיצה כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה