'ה'מפתח לשיח: להצליח לדבר כמתבּוֹנן ~ולא~ כמתגוֹנן

לפעמים תוך כדי פגישה מגיעות להן פנינים בחרוזים שכאלה,

שמעבירות את המסר בתמצית ובבהירות כמו זו שהציגה עצמה לפני כמה ימים

כששמעתי את עצמי מציעה לו } אחרי שהיא { סיימה לשתף:

"לדבר באופן שמתבונן ולא באופן שמתגונן"

החלפה של אות אחת שעושה הבדל של שמיים וארץ

בחוויה, בתחושות של שני הצדדים 

ובאווירה שביניהם תוך כדי וגם אחרי השיחה

כמה רגילים אנחנו להתגונן,

האוטומט שלנו יעלה בנו צורך כזה, 

בטח אם האחר מתלונן

ובטח ובטח אם התלונה מרמזת על איזה שהוא קשר אלינו -

ועולה בנוּ ולוּ צל של ספק שמופנית כלפינו אצבע מאשימה...

אז, מיד נידָרֶך,

בשברירי שניה תעלה על פני השטח באחורי התודעה שלנו אשמה,

אפילו אם אנחנו יודעים - בראש - שזו לא אשמתנו

ואולי דווקא אז הדיסוננס גדול יותר -

כשברגש - תצוף האשמה באופן אוטומטי

ותעביר אותנו - למוד ההישרדותי האופייני לנו -

ואו שנילחם ונאשים בחזרה 

או שנתגונן, כניסיון לברוח מהאשמה (מה שלא פעם נחווה כלוחמני לא פחות)

כך או כך, כמו כל דפוס אוטומטי,

גם זה משאיר אותנו במוד הישרדות,

רחוקים זה מזו,

אולי בטוחים בצדקתנו,

אבל... לבד.

ובטח את האחר שהעלה את מצוקתו - 

לבד, לא נראה ולא מוקשב..

ו... נכון

יכול להיות שמנקודת מבטכם לגמרי "הוא התחיל", 

אלא שלא רק שזו עוד מלכודת מפתה 

שרק מטביעה עוד יותר בביצה ההישרדותית... -

היא גם משכיחה לגמרי קו מנחה שחשוב לזכור במצבים האלה

והוא ששניכם צודקים,

כל אחד מנקודת מבטו.

אני יודעת שמתוך להט הוויכוח קשה לראות זאת,

גם כי מי שמנהל את הוויכוח הוא המוח הקדמון שלנו -

זה שלוקח פיקוד במצבי סטרס -

והוא - איך לומר בעדינות - פחות חכם...

ומוביל אותנו לומר לא פעם 

דברים שאנחנו לא עומדים מאחוריהם, או מתחרטים שאמרנו

וגם בגלל עוד כוח שמשתתף במערכה והוא הצדקנות 

שממש מעוורת אותנו.

אבל האמת היא...

ששניכם משתתפים בדינמיקה הזו,

גם אם אחד אקטיבי והשני פסיבי,

ולכן, 

הדרך הבטוחה ביותר (שאני מכירה) לצאת מהפלונטר -

היא בכיוון ההפוך מהאוטומט שמוביל אותנו לראש בראש -

היא זו שבה כל אחד יעשה את הצעד שלו - אחורה פנה לעצמו -

ו י ת ב ו נ ן

מה בעצם קורה בתוכו

למה זה כל כך קשה לו כש... (מה שסחף אותו לחלקו בדינמיקה)

כי מה שקורה לנו בדרך כלל בתוך שיחות שהופכות למריבות -

זה שאנחנו נסחפים לתוך הסערה.

במילים אחרות -

אחד המרכיבים שמשאירים את הפלונטרים סבוכים

ואותנו באין מוצא בתוכם -

הוא ההזדהות שלנו עם הסיפור.

ככל שאנחנו מזוהים עם הסיפור,

לרוב עם סיפור הקורבנוּת שלנו,

שמשכנע אותנו כמה אנחנו מסכנים

וכמה האחר לא בסדר כשהוא....

ככל שאנחנו מאמינים לזה,

הלכנו לאיבוד,

אנחנו בשבי של התפיסות,

אנחנו מתרחקים משלום פנימי ומשלום בינינו

ומתבצרים ב  - לבד.

יותר מזה,

ככל שאנחנו מתבצרים בהישרדות הזו,

אנחנו מפספסים את ההזדמנות שלנו לריפוי,

כי כאמור - יש לנו חלק בדינמיקה הזוגית התקולה

ואנחנו אחראים ב 100% ל 50% שלנו בתקילות הזו.

ולחלק שלנו - יש סיבה הישרדותית מוצדקת,

כי כילדים, באמת היינו קורבן ותלויים במטפלים בנו,

ואז פיתחנו את ההרגל ההישרדותי הזה

שסביר להניח שהציל אותנו לא אחת.

אבל היום, המצב השתנה -

אנחנו בוגרים,

איננו תלויים באחר -

אנחנו לא קורבן של מציאות אלא מחולליה - 

לו רק נצמח להבנה הזו ונתנהל בהתאם.

לרוב הדפוס ההישרדותי שפיתחנו כילדים 

בלשון המעטה לא מותאם לסיטואציה

ובטח לא מוביל למזור.

למשל אם כילדה חוויתי התעלמות,

ונניח שסיגלתי לעצמי הרגל להתאפק כשעולה תסכול,

עד שמתפרצת ממני צעקה כשגודשת הסאה "כדי שיראו אותי"

הרי שכל עוד אני שבויה בתפיסה הזו,

האוטומט להתאפק ולצעוק יהיה מוטבע בי

אבל...

הוא לא באמת יאפשר לי חוויה מלאה של נראות אמיתית

למרות שזה מה שהוא משכנע אותי בו.

אלא שההיפך הוא הנכון...

הוא בעיקר... ישאיר אותי עם תסכול בילט אין בתוכי 

של חוסר נראות והתעלמות לצד מנגנון שמשחזר אותה שוב ושוב,

צודקת... ולבד.

לכן, כל כך קריטי ומשמעותי הוא החלק שבו -

כל אחד עושה פניית פרסה פנימה אל עצמו -

כדי להתבונן ולראות כמו מהצד - ולו ממרחק של ס"מ מה קורה שם,

מי הם החלקים הפנימיים שמשתתפים במאורע,

מהם הצרכים שלא נענו ואיך אפשר למלא אותם.

התבוננות שמאפשרת שהייה עם הרגשות הקשים שהתקבעו בנו בילדות

ו ט ר נ ס פ ו ר מ צ י ה.

זה ממש כמו חיווט מחדש של תכנים שמקודדים בזיכרון התאי,

לכזה שמתואם לבוגרים מחוללי המציאות שאנחנו.

כל פעם מחדש אני מוקסמת ונדהמת לראות

את הגאונות שמסתתרת מאחורי המנגנונים

ואת הפשטות שמאפשרת להחליף את ההרגלים שלא משרתים

בכאלה שממלאים את הצרכים באמת -

ובעצם מאפשרים חיבור בינינו לבינינו

וגם מאפשרים חיבור ממלא, מכבד ומספק עם בן הזוג

למשל 

התבוננות שמאפשרת התפכחות לכך ש -

זה לא ש "הוא לא נותן לי X, Y, או Z..."

אלא, שאני עוד לא מרגישה שאני ראויה להם.

נכון שגם לו } יש עבודה על לשחרר ו"לתת לי",

אבל ככל שאני מפתחת את היכולת שלי לקבל,

ככל שאני משנה את האמונה הפנימית לכזו שבעומק שלי

יודעת שאני ראויה - המציאות החיצונית מתארגנת בהתאם

ואני לא רק שלא מפריעה לה עם האמוציות שמייצרות התנגדות -

אלא אף מוצאת את הדרך הקלה ביותר להגשים את רצוני

ואז לא רק שהמאבקים החיצוניים (אתו ובכלל) בנושא נעלמים,

הרי שחווית החיים כולה מתרחבת.

~~~~

זה לא פשוט בלשון המעטה לדבר על התרחבות ורווחה

בימים אלה של מלחמה,

כשחיילים בחזית וחטופים שבויים בידי אויב אכזר,

כשכל כך הרבה משפחות מתמודדות עם כאב, אבל ואובדן

והאמת היא שאני לא חושבת שהיה זמן

שבו המורכבות הרגשית היתה כל כך רב שכבתית,

שבכל פעם שעולה בי צחוק, הוא ממוסגר בדוֹק של עצב וכאב,

בכל פעם שעולה שמחה - יש גבול שבו היא נעצרת,

תקופה בה מוות וחיים שלובים להם זה בזה...

ועדיין, חשובה בעיני ההתמדה בדרך ההתפתחותית.

זו הדרך שלי ליישב את הסתירה הרגשית הזו, שבין הרווחה לכיווץ,

להזכיר לעצמי שזה התפקיד שלנו בעורף,

ליצור שלום בתוכנו כדי שנוכל ליצור שלום גם בינינו

ואז הוא יתאפשר באופן שאולי עוד לא לבש צורה -

גם במציאות חיינו בישראל.

אני גרה בישוב קטן סמוך לאשקלון

והדי התותחים נשמעים פה מידי יום שלא לומר שעה,

כך שהם משאירים את הידיעה של החזית והלחימה בתודעה.

בכל פעם שמתאפשר לי אני מצטרפת למיזם המטפלים בחיילים

וזוכה להודות להם באופן אישי על כל מה שהם עושים עבורנו.

ובעיקר אני מזכירה לעצמי

שהדרך לשלום שבחוץ, מתחילה בשלום שבפנים.

כמו שאם מישהו בחרדה,

עלי כמי שרוצה להרגיע אותו -

קודם להרגיע את עצמי, להגיע לשקט פנימי

וממנו להשרות ולהשפיע את השקט

ולא - כמו שלא פעם קורה לנו מתוך הבלבול של התפיסה -

להיסחף לחרדה שלו ולנסות להשתיק אותה מתוך הסערה....

ומתוך כך אני יכולה לספר שפריצות הדרך שמתאפשרות 

בתקופה הלא נורמלית הזו הן יוצאות דופן

עד כמה שזה עשוי להישמע פרדוקסלי -

ואפילו עוד יותר - כי ממש בשנייה זו בה אני כותבת

נשמעים שוב רעמי תותחים באוויר -

אבל לצד הכאב הבלתי נסבל ישנה הזדמנות יוצאת דופן לצמיחה אישית

כמו חלון הזדמנויות לשינוי והתפתחות קוונטית -

ש... אליהם אני רוצה להזמין אותך.

אם יש קריאה בלבך לשינוי שהמילים שלי מהדהדות אליה,

לחצי כאן, כתבי לי מייל ונתחיל לנוע לשם

פה בשבילך,

בתפילה לבשורות טובות ובמהרה,

רפואה שלמה לכל 

ושבו בנים ובנות לגבולם, אמן

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

💓💓 עוד בשבילך 💖💖

המרחב הירוק פתוח לקהל כמרחב עבודה משותף

בימי שני וחמישי 9:00-16:00.

עלות ליום שלם 50 ש"ח בלבד

בתמורה לשהייה במרחב המרפא הזה

להתכנסות בוקר עם הנחייה מדיטטיבית למיקוד

ותה צמחים ללא הגבלה.

(אפשרות לקפה ועוגה בתשלום סמלי נוסף)

המרחב נמצא במושב ניר ישראל שבפאתי אשקלון.

בשלב זה ההגעה בתיאום מראש ל 052-8892401

💓💓💓💓💓💓

בנוסף על המדף במחירי סוף עונה בגלל המצב,

בתמורה ל 148 ש"ח בלבד: 

 איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי לזוגות on-line   - 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

                                                                     ~~~~~

 איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line    . 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

💓

אפשר בפגישות אישיות:

פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות

בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

שחרור מרשמים טראומטיים בטכניקת פלאש

בלחיצה כאן ניתן להגיע לתיבת המייל שלי ולהתחיל את השחרור

💖💖

ובאינטנסיב זוגי:

איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? 

יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 

ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 

פרטים נוספים בלחיצה כאן

 

ומה אם היא באמת אשמה במה שקרה? מה אם הכל בגללה?

שיר ושירה הם זוג מקסים ואוהב,

הם ממש מעריכים ואוהבים מאד אחד את השני,

אבל... כשהיא מופעלת ממשהו, היא נדרכת וצועקת

(כי זו הדוגמא שספגה בבית שבו גדלה)

ואז, כשהוא שומע את הצעקות שלה, הוא בבת אחת נדרך וקופא.

הוא לא יכול לסבול ולו עלִיָיה במיקרו דציבל (בשילוב של מתח כמובן)

כי... נכון... 

בבית שבו הוא גדל היה שקט. גם אם מתוח, היה שקט.

כשכבר היו מגיעים לצעקות,

זה היה ממש אבל ממש מסוכן - בחוויה הילדית שלו

והמסר הלא מילולי היה - אין מקום, בשום פנים ואופן לצעקות.

היום, בָּקֶשֶר עם שירה, מבחינתו - 

הוא שוב ושוב אומר שהיא { אשמה.

ש"זה הכל בגלל שהיא צועקת.

וכשהיא תפסיק לצעוק הכל יהיה בסדר..."

אבל, ויש לי פה כמה 'אבל'ים -

ראשית -

לא בטוח שזה נכון.. שהבעיות יגמרו כשהיא תפסיק לצעוק.. 

שנית - 

הצעקה שלה מסתירה צורך לא מסופק

וכשאנחנו משתיקים אותה הוא לא מקבל ביטוי -

מה שעשוי להגביר בה את המתח ואז.. 

נכון.. היא כנראה תצעק עוד יותר (אחרי הכל זה האוטומט שלה)

שלישית -

אלה הם אוטומטים שהוטבעו בתת המודע שלהם

והדרך לשינוי שלהם הינה תהליכית.

זאת אומרת שכשנצליח בה זה יהיה יותר ויותר, לאט לאט,

אבל ! ויש פה וואחד אבל -

התנאי להתחלה (ולהמשך) של שינוי הוא ה ק ב ל ה !

זאת אומרת שכל אקט התנגדותי כגון שיפוט, ביקורת, תיוג, אולטימטום וכו'...

עשוי לחזק את האוטומט במקום לאפשר לו שינוי...

שנייה...

אני יודעת כמה מטרגר זה יכול להיות האבל השלישי הזה,

אז כדי להקל אדגיש ואומר - שנבדיל 

בין הסכמה לקבלה.

זה לא אומר שאנחנו מסכימים לצעקות,

אבל מקבלים את זה שכרגע האוטומט חזק

ומתוך סקרנות ננסה לברר מה הוא מנסה לומר

ואז נוכל להחליף אותו בדרך אחרת של ביטוי,

לטובתם העליונה של שניהם.

קבלה, סקרנות לאורך הדרך שיהיה בה צעד קדימה,

חצי אחורה, עוד אחד קדימה,

רבע אחורה וכו'...

ככל שנצליח לקבל את עצמנו ואת הכאב שלנו ושל האחר,

ככל שנצליח להכיל לאורך הדרך אנחנו בכיוון לשינוי.

ו... ה'אבל' רביעי והעיקרי לדעתי,

הוא זה שמזכיר לנו -

שלא סתם הם נמשכו אחד לשני -

עם שני אוטומטים הפוכים...

לפחות מנקודת המבט של ההתפתחות -

יש להם פה הזדמנות מופלאה לצמיחה -

לה - ללמוד לדבר את הצורך שלה לא בצעקות

(ועוד הרבה מעבר לזה אבל אני לא רוצה לפתוח פה שביל צדדי)

ולו - להרגיע את המתח המקפיא שנחשף בו כשיש צעקות,

לא בשביל שיוכלו להיות לו צעקות בחיים,

לא כי הוא מסכים שזו הדרך לתקשר -

אלא כי יש שם בתוכו חלקים ילדיים שצמאים לריפוי,

אלה שכשהיה ילד פגשו את המתח שבפאסיב אגרסיב של אמא ואבא 

ואז עוד יותר קפאו כשפגשו את הצעקה כשהסאה גדשה והיתה התפרצות.

יש בתוכו חלק ילדי שמתקיים כמו בכולנו ב 4 רבדים:

בפיזי - בתחושות שאצורות בגוף,

(למשל מועקה בבית החזה)

ברגשי - ברגשות שכלואים ותקועים, 

(למשל פחד, בהלה, חוסר אונים, בדידות...) 

במנטלי - בדפוסי חשיבה ילדיים 

(למשל: אם אהיה ילד טוב, לא יצעקו עלי...)

וברוחני - באמונות שגויות 

כל אלה יחד מטפחים תפיסה תפוסה שלא מקדמת אותו ולא לטובתו,

תפיסה שמשאירה אותו במוד הישרדותי

מוכן לצעקה כש,אם תגיע.

(ואני לא רוצה לעצבן ולומר - ממגנט אותה... אבל לפעמים זה גם נכון)

כנ"ל לגביה.

גם בה יש חלק ילדי שצמא לריפוי,

עם צרכים לא מסופקים ואולי אפילו 

אמונה שהיא לא ראויה לקבל אותם, לצד תסכול מכך,

מה שמטפח את המוד ההישרדותי שלה שחלקו מתבטא באוטומט לצעוק

והקונפליקט הזה למעשה דוחף אותם לריפוי

(אם ידעו את הכיוון והדרך)

~~~~~~~

כשמישהו עושה משהו אקטיבי ואנחנו מושפעים מכך באופן פסיבי (לכאורה),

זה יכול להיות מאד מבלבל ולהרגיש כאילו אנחנו הקורבן,

וזה מבלבל כי כילדים אנחנו באמת תלויים בהורים שלנו,

או במילים אחרות אנחנו קורבן של המציאות...

אבל כבוגרים, במהות הבוגרת שלנו אנחנו לא קורבן.

אנחנו עשויים לחוש ככה,

עשויים להרגיש חוסר אונים, בדידות, עלבון וכו'..

אך אלה הם רגשות ילדיים שנותרו בנו מאירועי הילדות.

המציאות היום מזכירה לנו אותם כדי שנוכל להתנקות מהם 

(כאשר אנחנו יודעים איך)

כל מה שקורה לנו היום כבוגרים 

נובע מדפוסים ותכנים שהוטבעו בו בעבר

והדרך לצאת מהמבוכים הללו ולהפסיק לשחזר אותם

היא על ידי חקירה והמסה שלהם - 

על ידי הכלה רגשית של המתחולל בתוכנו

ולא (!)

ולא ע"י האשמה של האחר, שכן זו רק שובה אותו עוד יותר 

בתוך חווית הקורבן

זה נורא מפתה להישאר בהאשמה.

אולי גם בגלל ששם אנחנו צודקים. :-)

אולי כי שם האחֶר צריך לעשות את השינוי

ואולי בעיקר כי אנחנו שבויים של התפיסה

ולא באמת רואים את התמונה הרחבה.

זה בעיקר מבלבל בגלל שזה מה שחרוט בתוכנו -

אותה חוויה ילדית של תלות באחר (אנחנו באמא ואבא)

וכל עוד אנחנו שבויים בה אין מוצא.

ולא רק שאין מוצא, בתוך מבוך התפיסה -

הפעולות שנעשה רק יחמירו את המצב

וישחזרו אותו שוב ושוב.

במקום זאת,

ככל שנצליח לשים לב לפיתוי הזה,

להיות ערים לו ולכבד אותו, אבל כשאנחנו זוכרים שכבודו במקומו מונח...

ולזכור שהתהליך שלנו בהתפתחות האישית -

אחת הדרכים לתאר אותו -

היא שהוא בעצם סוג של התבגרות,

תהליך שמעביר אותנו ממוד הישרדות של תלוי וקורבן

למוד איכות של מחולל מציאות חיינו

ככל שנצליח לזכור שאנחנו יצור מורכב, בעל חלקים שונים,

כל חלק עשוי למשוך לכיוון אחר

ובמיוחד החלקים ההישרדותיים -

שכן יש להם ניסיון של מיליוני שנים וכוח קולקטיבי

כיוון שעדיין המסה הקריטית היא של 

תודעה השלכתית, של אשמה, תודעת קורבן ומקרבן.

ולמרות זאת, כחלוצי הדרך,

כמי שרוצה בשינוי,

כמי שמאמין באהבה ובאור -

(סליחה על הפאפרזה) -

 כמי שקשוב לכמיהת הלב...

אנחנו מחויבים לשנות כיוון לנוע לצמיחה.

ככל שנצליח להתרחק ולו מעט מהסיפור

שכן ההזדהות היא הכוח ששובה אותנו בסיפור ובתפיסה,

לכן ככל שנצליח לקחת בעלות על עצמנו ועל כל המתחולל בנו

ולאפשר להכרה לנהל אותנו,

אנחנו נעים לדרך המלך.

כל מה שקורה לנו קורה בשבילנו.

קורה לטובתנו הגבוהה,

הוא חלק מהריפוי והתיקון שבאנו לעשות.

נכון,

לפעמים זה בלתי נסבל וכואב שבא לנו רק לברוח או להילחם.

אז אפשר לתת לכאב הזה מקום,

לשהות בו, גם אם בהתחלה בהזדהות מלאה,

ככל שניתן לו, ככל שיתפרק ממנו קצת מהמתח,

נוכל להתרחק מעט ו... להמשיך לרפא.

אמן.

💗💗💗

מה שכן, כדאי לקחת בחשבון, 

שכאשר אנחנו שבויים בסיפור,

קשה לנו לעשות צעדים כאלה ואת הדרך הזו בעצמנו.

גם אם אנחנו קצת מבינים אותם בשכל,

הם ממש לא ברורים למערכת שלנו..

ולרוב היא תוביל אותניו בכיוון ההפוך...

לכן זה יהיה נכון להיעזר באיש מקצוע

שיודע להוביל לשם. לצמיחה וריפוי.

אם מרגיש לך נכון,

אם הלב שלך קורא לך,

אשמח להיות בשבילך ~כם בדרך המופלאה הזו,

אפשר ללחוץ כאן ולהגיע ישירות לתיבת המייל שלי.

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

💓💓 עוד בשבילך 💖💖

המרחב הירוק פתוח לקהל כמרחב עבודה משותף

בימי שני וחמישי 9:00-16:00.

עלות ליום שלם 50 ש"ח בלבד

בתמורה לשהייה במרחב המרפא הזה

להתכנסות בוקר עם הנחייה מדיטטיבית למיקוד

ותה צמחים ללא הגבלה.

(אפשרות לקפה ועוגה בתשלום סמלי נוסף)

המרחב נמצא במושב ניר ישראל שבפאתי אשקלון.

בשלב זה ההגעה בתיאום מראש ל 052-8892401

💓💓💓💓💓💓

בנוסף על המדף במחירי סוף עונה בגלל המצב,

בתמורה ל 148 ש"ח בלבד: 

 איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי לזוגות on-line   - 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

                                                                     ~~~~~

 איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line    . 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

💓

אפשר בפגישות אישיות:

פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות

בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

שחרור מרשמים טראומטיים בטכניקת פלאש

בלחיצה כאן ניתן להגיע לתיבת המייל שלי ולהתחיל את השחרור

אינטנסיב זוגי:

איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? 

יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 

ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 

פרטים נוספים בלחיצה כאן