אבא שלי - זכרונו לברכה, שינוח על משכבו בשלום -
היה אדם מאד חזק - מה שנטע בי ביטחון בסיסי ושקט -
לפחות במובנים מסוימים. הוא היה הסלע שלי.
הוא היה גם מאד רגיש, אם כי הרגישות שלו היתה מוסתרת היטב,
כי היה מופנם ומכונס בתוך עצמו.
אלה, בשילוב עם אופן השיח ההשלכתי שהיה אז ועדיין נוכח בתרבותנו
הובילו לזה -
שכשהיה כעס.... הוא היה ממש מפחיד,
בכל אופן - אני - אף שהייתי גם אני חזקה ורגישה -
מאד פחדתי
fast forward כבוגרת צעירה -
בכל מקום שהייתי עדה להתלהמות - אפילו אם בשיחה על פוליטיקה
הייתי מתרחקת או מנסה להשתיק אותה,
בהתבוננות לאחור אני יכולה לומר שהפחד ההוא עלה באופן לא מודע
ואני ניסיתי להימלט ממנו.
אבל מן הסתם בדרך לא אפקטיבית... כי כשאני מנסה להסות מישהו בתוך ויכוח,
הוא רק מתעצבן וכועס יותר...
עד היום, לא קל לי כשכעס מושלך בצורה גולמית, סביבי ובטח שכלפי
ואני מרשה לעצמי להניח שלאף אחד לא קל אתו...
באופן פרדוכסלי, מאחר וזה מה שהיה סביבי והוטבע בי כילדה,
אף שניסיתי להימנע ממנו עד כמה שניתן -
אם על ידי כך שריציתי, נמנעתי, הייתי גם אני מכונסת בעצמי וכו'.. -
גיליתי בדיעבד - גילוי שהדהים אותי -
שגם כשאני כועסת... אני מה זה מפחידה....
ובעיקר מאז הגילוי ההוא, מושא הכעס שזור כמוטיב חוזר בתהליכי ההתפתחות שלי.
הוא עולה ומופיע שוב ושוב מכל מיני כיוונים כדי לאפשר לי ריפוי.
כדי לאפשר לי לשחרר עוד ועוד מהפחד
שמשאיר את המצבור הזה שיש בו כעס , אשמה ופחד כפלונטר סבוך בתוכי
ואותי שבויה בתפיסת הקורבן שהוא מספר
בכלל שיתוף הפעולה הזה בין כעס לפחד ולאשמה
מאד מאד מניפולטיבי,
הם מצליחים לעבוד עלינו בגדול
ולהצדיק ולעמוד מאחורינו בגאון - ולספר לנו ש:
"אם נעשה לי עוול, אני כועסת!!! וזכותי שלא לומר חובתי לעמוד על שלי ולתקן את המעוות!!"
ועם הפיתוי להישאר צודקת, הוא ממשיך להסלים ולחמם את האווירה,
תוך שהוא כל הזמן נותן לי רוח גבית ומחזק
ויכול להיות שאני ממש בטוחה שאני צודקת שם
וזה נותן תחושה של חוזק,
של תיקון המעוות, של החזרת הסדר,
של הבהרת הגבול שלי
ועוד...
אבל...
כשאנחנו נותנים לעצמנו ככה בחופשיות לדבר את הכעס הגולמי,
ישנם כמה נזקים שכדאי שניקח בחשבון:
הראשון - מי שאנחנו כועסים עליו נאטם מיד.
ברגע שהאנרגיה הארסית של הכעס מתפרצת,
המוח ההישרדותי לוקח פיקוד ומבצע כיבוי למוח החכם,
מפעיל את מערכת ההישרדות ודורך אותנו.
הקשבה לא תהיה שם.
בטח לא מהלב.
הגיוני יותר שתהיה התגוננות, או מלחמה חזרה.
מאחר והאחר נכנס למצוקה - אוטומטית -
הוא מגן על עצמו וחוזר להיות עסוק ב... עצמו
כך שאין מצב שיוכל להקשיב לי.
הנזק השני -
האנרגיה של הכעס די הרסנית והיא שורפת.
שורפת את הגשר שבין הלבבות,
זה לא שלא נוכל לחבר אותו מחדש,
אבל תהיה לנו יותר עבודה.
(ויש דרך אחרת שתיכף אפרט עליה, שתחסוך לנו את זה)
הנזק השלישי והוא העיקרי בעיני, הוא -
שכשאני בתוך השיח הכועס גולמית,
אני תקועה במעגלים סגורים, נשארת צודקת ולבד,
אין לי אפשרות להתפתח, לא יכולה להתרחש שם הטרנספורמציה -
שמתרחשת כשיש ריפוי,
בעצם בעצם - הצורך האמיתי לא נענה,
האחר נשאר בעמדת המקרבן ואני הקורבן. ואנחנו תקועים.
בנוסף לזה שתוך כדי שאני משליכה עליו את הכעס -
עברתי לעמדת המקרבן בעצמי והוא הקורבן
אבל הכעס מצליח לעבוד עלי ובשם הצדק - זה לגיטימי.
והכי חשוב -
כשאני בכעס הגולמי אני מפספסת את העיקר -
שבעצם כל מה שאנחנו חווים
זה השתקפויות של העולם הפנימי שלנו.
כל מה שמעורר בי אמוציות -
הוא בעצם טריגר חיצוני למאבק פנימי שמתעורר בתוכי
If it's histerical, it's historical.
ויחד עם זאת שזה לא נעים ולא לעניין שבן הזוג מדבר אלי לא יפה (למשל)
אם זה מטריף אותי -
כדאי שלפני שאני אפנה אליו (אופטימלית) -
קודם אעשה עבודה פנימית ואמצא את הדיסוננס הפנימי שיש לי בנושא
זה יכול להיות למשל שכילדה היה מישהו שהתייחס אלי בחוסר כבוד
וכילדים לחוץ ובמיוחד לאלוהאמא ואלוהאבא כוח רב בעיצוב התפיסה שלנו את עצמנו,
זה גם יכול להיות שאבא לא התייחס יפה לאמא
והזדהינו אתה, או כאבנו את כאבה,
שנשאר מודחק בתוכנו
והיום כשבן הזוג מדבר אלינו לא יפה - אנחנו נעמדים על רגליים אחוריות -
כי לי זה לא יקרה !
אבל כאמור - זה מקשה עליו לשמוע,
שורף את הגשר שבינינו
ובמיוחד מבלבל אותי ומרחיק אותי מהריפוי של החוויה הילדית באשר היא.
יש פן נוסף שחשוב לקחת בחשבון בתהליכי ריפוי -
והוא האלכימיה שמתחוללת תוך כדי,
שמתאפשרת כשאנחנו במגע ובשהייה עם הרגשות הרכים,
כאשר מאפשרים להם מיכל להכלה
ושוהים, עד שמשהו משתחרר מהגוף -
ברמת התחושה, הרגש הקשה מתנקה,
התפיסה מתרחבת ויש ניקיון מסוים אנרגטית,
אז, מתבסס החוסן הפנימי שלנו.
כשאנחנו מבוצרים בכעס, הקסם הזה לא יכול להתרחש.
ופה בידינו הבחירה
האם להישאר צודקים, אבל לבד (עם קורטיזול ואדרנלין גואים)
או
לעשות פרסה, להביא את תשומת הלב פנימה,
להיווכח במאבק הפנימי,
להסכים להרגיש את הרגשות הפגיעים שמעבר לכעס -
ובכך גם לאפשר להם להתנקות
(כי הכעס שמסתיר אותם משאיר אותם מודחקים ומוסיף להם שכבה נוספת של עומס)
- בעצם להיות בפוקוס על החלק שלנו בדינמיקה,
מה שמאפשר לנו להישאר בחיבור עם עצמנו
ומתוך כך - מהלב - מהמקום הפגיע - גם עם בן הזוג
כי אז, זהו חיבור שממלא ומזין באמת
כזה שמגיע עם אוקסיטוצין ודופמין... :-)
ועדיין ... הבחירה בידינו.
אולי, אם אדייק.. לא תמיד נרגיש שהיא בידינו - הבחירה,
כאמור כוחות האגו -
הפחד, האשמה, הבושה והשכל שכעס הוא כלי שרת שלהם -
מאד מאד מניפולטיביים.
כל עוד הם שולטים בנו -
אין לנו הרבה ברירה...
אבל..
ככל שנהיה מודעים,
ככל שנביא את ההתכוונות,
נצליח יותר ויותר מידי פעם, מתישהוא - גם אם בדיעבד בהתחלה -
לבחור שלא ללכת בעקבותיהם של הכעס וההאשמה
לעצור, לעשות פרסה, ולהביא רכות וקשב פנימה אל החלקים הכואבים שבתוכנו
למזור.
פה בשבילך
במפגשים אישיים וזוגיים לריפוי,
בתפילה לבשורות טובות ובמהרה,
רפואה שלמה לכל
ושבו בנים ובנות לגבולם,
אמן,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
על המדף במחירי סוף עונה בגלל המצב,
בתמורה ל 148 ש"ח בלבד:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה