זה מה שהוא אמר לה אחרי 16 שנים שהם נשואים..

הוא ישב מולה, הסתכל לה בעיניים – (בלי למצמץ.. כבר לא מסיט את המבט ממבוכה..)

ואמר לה : "מה שאני אוהב בלהיות האיש שלך זה היציבות שאת מקרינה לי"

היא .. היתה מופתעת ו.. גם קצת התרווחה בנחת..

כבר למעלה מ 16 שנים שהם נשואים, ואף פעם לא ידעה..

הוא המשיך : "מה שעושה את זה כל כך משמעותי בשבילי זה תחושת חוסר היציבות שלי..

לפעמים אני מרגיש בלי קרקע תחתי, והיציבות שאת מקרינה ממש מחזקת אותי

ועוזרת לי להתאזן, להתקרקע..

וזה כל כך חשוב לי כי זה גורם לי להרגיש בטחון.."

היא נשמה את זה פנימה, כשהיא מתמלאת בהנאה מפיסת האינפורמציה הזו.. ומחייכת..

".. זה שונה מהבית שבו גדלתי, כי אמא שלי היתה קצת כמו ילדה קטנה,

הצד הטוב של זה היה שהיא היתה מלאה בשמחת חיים, אבל היה לזה גם צד שערער אותי

היתה חסרה לי תחושת הביטחון הזו ולכן אני מאד אוהב להיות לצידך.. "

זהו חלק קצר משיח אימגו שהנחיתי השבוע,

בכל פעם זה מרגש מחדש – גם לצד שמבטא את התחושות והרגשות שלו,

כי לחלקן אנחנו לא מודעים עד שאנחנו בתוך הדיאלוג

(גם הוא הפתיע את עצמו כשגילה את זה שם..)

וגם לצד שמקשיב- להקשיב ולהכיל את הדברים של בן הזוג,

ואני מתכוונת באמת להקשיב,

לא לחפש תוך כדי תשובות, הסברים, התנצלויות, וכו.. כי אין לאלו מקום בתוך השיח הזה,

להקשיב לגמרי, בראש פתוח, יותר נכון - בלב פתוח,

ממקום שלומד להיות יותר ויותר בשקט, פחות ופחות במגננה,

ממקום שאט אט בתוך התהליך המקסים הזה הופך בוגר ושלם יותר.

ההזדמנות הזו לומר למי שלצידי מה שאני אוהב בלהיות שם לצידו

מאפשרת ולו לרגע להיות במקום של הוקרה והערכה, של הודייה ומיקוד תשומת הלב ב "יש"

כי נכון שהיא מקשה עליו בכל מיני מקומות אחרים,

אבל היא גם היתד , הביטחון, העוגן שלו.. וזה מאד חשוב לו אם לא יותר..

וכשהוא מביא את תשומת הלב ל "יש" הזה.. הוא גדל, נוצר ממנו עוד..

גם מעצם החיזוק שהיא מקבלת אבל לא רק..

מחנכים ומלמדים אותנו להישגיות, להיות טובים יותר, לשאוף לעוד ועוד,

לרוב על ידי ביקורת והסבת תשומת הלב על מה שעוד לא השגנו..

לא פלא שאנחנו נוטים להיות בתחושה של חוסר סיפוק, ותלונה על מה שקורה לנו

אז, לא – אני לא אומרת לשקר לעצמנו ולצבוע הכל בוורוד,

אבל אני כן אומרת להביא את תשומת הלב – לפחות לפעמים, לפחות פעם ביום –

למה שיש- למה שכבר השגנו, למה שאנחנו יכולים להודות על קיומו.

כי האמת  - שכלום לא ברור מאליו.. לא הגוף שמתפקד, לא העיניים שרואות,

לא הנופים הנפלאים, לא הגשם / שמש/..

ובטח לא הילד שחייך הבוקר ואמר לי "אמא אני כל כך אוהב אותך.."

ובכל זאת לא תמיד אנחנו עוצרים ומוקירים זאת..

ככל שאנחנו מודעים למה שיש לנו – החוויה הכללית שלנו הופכת לחוויה של "יש"

וכשהוא מסכים לשים את כל הכעס שיש לו מולה לרגע בצד

ולהבחין בעובדה שהיא מאפשרת לו יציבות..

גם לו וגם לה נפתח מקום חדש בו אפשרי יותר לדבר על הקושי ולעבור דרכו

ככה אט אט ייבנה ביניהם מרחב זוגי נקי עד מקודש.

אמן.

את הצעד המשמעותי הראשון לכך אפשר לעשות כבר עכשיו

ולהירשם לסדנה הזוגית שתקפיץ את הקשר הזוגי שלך לנתיב של צמיחה הדדית,

של שותפות הקשבה חברות ואהבה אמיתית.

ממליצה בחום על סדנה פרטית.

 פרטים נוספים בלחיצה פה.

תרגיל לעבודה עצמית לשינוי תודעת חוסר לתודעת 'יש'
הנה תרגיל קטן ופשוט לכאורה,
יכול להיות , אפילו מאד יכול להיות שכבר שמעת המלצה כזו בעבר,
אך כידוע.. לא מספיק לדעת.. נדרשת גם פעולה..
אז גם אם כבר שמעת על זה אבל טרם ניסית באמת .. 
זוהי פעולה משנת תודעה בעוצמה שלה,
ומומלצת בחום רב - מניסיון !

שימי לך מחברת קטנה ליד המיטה, וכל ערב לפני השינה
תוך שאת מתבוננת ביום שחלף ונזכרת במה שהיה בו
את מעלה על הכתב לפחות 10 דברים עליהם את מודה
גם אם נדמה לך שהיה זה היום הכי נוראי ואין לך על מה להודות-
זה המקום להביא אל המודעות את כל מה שלכאורה ברור מאליו,
ולהודות לעינים הרואות , ולמראות הנפלאים שזכית בהם
להודות לרגלים החזקות שנושאות אותך ממקום למקום,
להודות ללב שממשיך לפעום.. 
ולריאות שמספקות חמצן בלי שיפוט ולא רק כשאת מושלמת..
אט אט
יהיה שם יותר ויותר על מה להודות
ותמצאי את עצמך פחות מתלוננת,
פחות רואה את מה שעוד לא קרה..
ויותר נהנית ומלאת הערכה למה שיש.

כי אחרי הכל.. הכל תלוי בנקודת המבט שלנו
ומאחר ומה שאנחנו מתמקדים בו גדל..
התרגיל הקטן והפשוט הזה בכוחו לשנות תודעת חוסר לתודעה מלאה ב 'יש'.

בהצלחה,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן