חזרתי מטיול של שבוע באתיופיה,
טיול משנה חיים,
דברים נכנסים לפרופורציות,
הזמן מקבל משמעות אחרת, ואפילו קצב אחר לגמרי –
כן.. נכון – הרבה יותר א י ט י
זמן אפריקה..
בסוף היום הראשון שם הרגשנו כאילו עבר שבוע שלם !
קיבלתי מסר ברור והזדמנות נדירה להיות נוכחת
בדרך מאד פשוטה- הטלפון שלי לא התחבר לשום רשת..
כך נשארתי מנותקת ממנו ובזכות זה.. מחוברת למה שקורה סביבי
ולמה שקורה בתוכי
הנופים מרהיבים, אין מילים לתאר
מרחבים עצומים, לכאורה דוממים
אך כשיוצאים מהמכונית ועוצרים להקשיב –
ההתרחשויות אינסופיות –
ציפורים מצייצות, ציקדות מצקדות,
ופתאום משום מקום - אישה כפרית הולכת מפה לשם..
חזרתי עם יותר שאלות מתשובות –
למשל כשראיתי את הנשים סוחבות מיכלי מים עצומים על הגב
והולכות קילומטרים – מהבאר או מהנהר אל הכפר
גם באזורים החמים יותר בצפון,
(בעוד שלי היה חם אפילו לשבת)
גם בעליות, וגם בירידות, עם או בלי נעליים,
על כבישים ועל דרכי עפר
והן הולכות והולכות בלי להתלונן, בלי להטיל ספק,
פשוט כי זה מה שהן עושות..
המחשבה הראשונה שעברה בי היתה- החיים פה יותר קשים אין ספק
אבל, אז מיד עניתי לעצמי – לא בטוח..
הרי המרדף האינסופי אצלנו אחרי כבוד / כסף/ עבודה/ הערכה...
הוא כל כך מתיש ומייגע,
נכון – לא באופן פיזי,
ואולי כן ?
כי ההתשה הנפשית הזו בסופו של דבר מתישה גם את הגוף ..
והן.. נראות כל כך שלוות..
ואז, תוך כדי שאני מתבוננת בפשטות הראשונית בה הם חיים
בבקתות הקש, מדורת הבוקר, החמור, אל מול המרחבים,
עולה חבורה של נערים לעברנו,
אחד מהם זה שהולך בראש לבוש בחולצה ורודה בוהקת
שמדגישה את צבע העור השוקולדי שלו,
מתקדמים לעברי, והוא שואל מאיפה אנחנו ומה אנחנו עושים,
אמרתי מישראל,
אמר לי – יש לי חברים מישראל, מידי פעם אני מדבר אתם..
באמת ? שאלתי,
לא הספקתי לשאול איך – והוא המשיך – בפייסבוק ..
פערתי זוג עיניים,
בשום מקום.. בין הרים וגבעות, בין בקתות עץ וקש
הוא מספר לי על פייסבוק ..
איפה המחשב שלך ? ניסיתי לשאול בעדינות,
והוא שלף את הסמסונג 4 שלו מהכיס והראה לי –
I have many applications here,
everything is in my telephone
נשארתי פעורת פה מחוייך,
נפרדנו בהחלפת שמות פייסבוק והבטחת חברות ..
בכלל.. הילדים כל כך מחייכים, ומחבקים וכל כך יפים
מביטים בעיניים חמות, בוטחות ומלאות שמחת חיים
שנוגעת ישר בלב
בכל מקום שרק פתחנו את הדלת של האוטו,
לא עברו יותר מדקותיים
וכבר נחיל של ילדים התקרב בצהלה,
ובאנגלית – בה הם לומדים בבית הספר את כל המקצועות (!)
לא תמיד רהוטה, ובכל זאת..
שאלו, תיחקרו- מאיפה הגענו ומה אנחנו עושים
וכמו שחקני קולנוע עמדו מול המצלמה,
באותנטיות, ללא כל מאמץ, פשוט כי ככה הם
חלקם כאילו לומדים בבית הספר משחק ודרמה –
נעמדו מול המצלמה, היישירו מבט
וחיכו לרגע שאחרי הקליק לראות איך הם נראים –
וגם זה היה תענוג לראות – הם כל כך נהנו לראות את עצמם
ללא ביטול עצמי, ללא בושה, בקבלה שמחה של איך שהם נראים בתמונה
בפשטות, בדיוק כמו שהם .
לקחתי לי משם כמה דברים לחיים,
ביניהם השקט, השלווה והסבלנות
והנה עוד כמה תובנות לי אלייך שלמדתי מהמסע הזה :
כוחו של המבט, והיכולת שלו לחבר בין אנשים
כשלא היתה שפה משותפת לבלבל אותנו – יכולתי להבחין בנקל בעוצמה של
המבט
ובכמות האינפורמציה שיש באפשרותו להעביר..
אבל גם פה, בעודנו מדברים – עם בן הזוג, הילדים ובכלל
ככל שנסכים להביט – נזכה להיות יותר בחיבור לעצמנו ולמי שמולנו.
כוחו של המגע והחיבוק – עוד שפה שאינה ורבלית,
ולרוב אנחנו לא משתמשים בה מספיק
מתוך ההרגלים וסט האיסורים שייצרנו בתרבות המערבית
כשמתאפשר מגע נקי, מחבק ומרגיע –
מתפשטת בגוף ידיעה של בטחון,
שיוצרת מעין הבטחה שהכל אפשרי.
ככל שנסכים לחבק ולהיות מחובקים, נוכל להרגיע את המקום ההישרדותי
שמתוך חוסר ביטחון יוצא במגננה ולעיתים במתקפה..
ככל שנהיה בחיבוק – נוכל לנסוך פנימה בטחון
ומשם.. השמיים הם הגבול !
ודבר אחרון -
רק מי שרוצה שינו יכול ליצור אותו ! -
לא פעם, הגיע האדם הלבן בכוונה טובה וניסה 'לעזור' לנשים,
הושקעו מיליונים בניסיון ליצור תשתיות של צנרת למים
כדי שהנשים והילדות לא יסחבו משאות כבדים כל כך,
ואז.. נוצר מצב שלנשים לא היה מה לעשות, והן התחילו לדבר ביניהן
הגברים ראו כי כך, הלכו וחתכו את הצנרת,
והנשים חזרו לשאת מים ממרחקים..
מוסר השכל –
אין אפשרות לשנות מישהו אחר
רק כאשר השינוי נובע מבפנים נוכל ליצור אותו
ופה אני רוצה להדגיש ולומר –
כאשר השינוי נובע מבפנים ואנו מחוייבים לו, אפילו השמיים הם לא הגבול
!
אפרופו שינוי,
לכל מי שזה מהדהד לו –
ביומיים הללו גם נפענח ונפתור את המקור למריבות ולקשיים,
וגם תלמדו איך לעבור דרכם בהמשך ב ע צ מ כ ם !
אחרי החגים שמח
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה