המלצה על סטודיו קסום בפירנצה

בונז׳ורנו.. may I come in ?

שאלתי כשהצצתי לתוך מעין גלריה שנגלתה לעיני

מרגע לרגע ככל שהעזתי לפסוע פנימה . 

ביומי האחרון בפירנצה, תוך הליכה / שוטטות לעבר תחנת הרכבת -

דרך רחובות שבהם עוד לא הייתי עד היום

נגלה בפני הסטודיו הקסום הזה.. 

" Giambologna פיסל ממש פה את " The Rape of the Sabine ",  

הפסל המפורסם שלו, זה שמוצב היום בכיכר דה לה סניורה בפירנצה,

ובכלל כאן היה חדר העבודה שלו... "

היא מספרת לי תוך שהיא מובילה אותי אל החדר הנוסף והמיוחד הזה

הכל סביב מוקף ציורי ענק של האמן Gianfranco Mello 

שבכבודו ובעצמו מגיח מידי פעם ומציץ עלינו, בוחן עד כמה אני מתפעלת מהיצירות שלו 

ואני מתפעלת ..

כי הציורים שלו ממש נוגעים לי בלב

הצבעים, והפריחה, והרכות שהם מבטאים..

ועם המוסיקה המתנגנת ברקע ... יש להם כמו פרוזדור ישיר אל הלב שלי..

"את אשתו ?" אני שואלת

והיא .. משתהה ומנידה את הראש מצד לצד..

    ..אני עונה במקומה.."Sort of.."

שניהם בשנות השמונים לחייהם

כמו חלק בלתי נפרד מהפרחים והפריחה המצוירים מסביבם..

מסוג המפגשים האלה שמרגישים כמו 

מפגש עם מלאך.. מכירים ?

יצאתי נרגשת, שמחה ועטופה ..

הנה זה פה :

שווה ביקור !

אגב הנה הפסל המקורי של The rape of the sabine:

ואם אנחנו בענייני פסלים.. אז אחתום עם דוד :

"בעלי לא אוהב שחופרים לו.. " ובכל זאת מה כדאי לעשות כשמשהו מעיק ?

הרבה פעמים- זה מה שאומרות לי נשים בטלפון -

"אבל בעלי לא אוהב חפירות.."

אז האמת- שגם אני לא..

למען האמת, ההרגל שהושרש בי מאז עלומיי.. היה להתעלם ולהדחיק את כל מה שלא נעים

היתה לי ממש שיטה סדורה להדחקה ..

עד היום לפעמים כשאני קמה בבוקר

עם איזה מועקה שמציקה לי

וזה מחניק לי בגרון ומעיב עלי כמו עננה אפורה שמכבידה ..

אני יכולה להבחין בהרגל ההוא - שכל כך מושרש בי  מתגנב לו בשקט..

מנסה לגרום לי להעביר נושא ולעבור הלאה

בתקווה שזה פשוט ייעלם לו ואני אוכל לנשום .. 

אלא שהיום .. אני יודעת שהתקווה הזו סביר להניח שלא תתמלא..

ולו רק מעצם קיומו של החוק השני של ניוטון .. 

כי כשאני הודפת את המועקה .. אני בעצם מתנגדת לה.. 

וזה - גורם לה להתנגד לי בחזרה :-( ...

כלומר מחמיר את המצב ומשאיר אותה אי שם בסביבה אורבת לרגע נוסף בו תוכל להגיע..

אז מה כן ? לחפור ?? (או מה עושים עם המועקה ?)

ממש לא ..

אני פשוט נותנת לתחושות להיות (בין אם זה מועקה, מחנק, כיווץ.. )

מזהה,

מבחינה מה יש,

מבררת מהו הדבר שמציק, 

(אני יודעת שלפעמים צריך עזרה בהתחלה.. כי זה לא קל ואפילו יכול להרגיש מפחיד לבד..
בשביל זה אני פה)

אגב, במיוחד בשביל זה הקלטתי לך את הסדנה להשתחרר מלופ-ים בזוגיות
שנמצאת ממש בלחיצה פה.

ונותנת לעצמי להרגיש ולחוש אותו (כלומר לא רק להבין בשכל מה קורה)

ואז.. כמו קסם.. לרוב עם תובנות - לפעמים מרגשות במיוחד- המועקה מתפוגגת 

כי אם אני מתעלמת ממנה.. 

אז אפשר יהיה לומר שאני לא חופרת ..

אבל אז.. היא חופרת לי.. :-)

ומה שעשה את זה קל עוד יותר הבוקר הזה

זה האיטלקים המדהימים האלה שסביבי..

הנהג הזה שבחר לעצור כדי שאוכל לחצות את הכביש 

למרות שזה כביש בינעירוני ונוסעים בו ממש מהר..

ופקיד הקבלה מהמלון שלוקח אותי כל בוקר לתחנת הרכבת .. 

ומקפיד לפתוח לי את הדלת של האוטו 

(בכל פעם שהוא הולך לדלת של ליד הנהג אני מתבלבלת ומתחילה ללכת לצד של הנהג .. :-)

ואז הוא בא לפתוח לי את הדלת כדי שאצא (!!) 

כמובן שהוא לא מספיק כי אני כבר מתחילה לצאת קודם.. יש גבול ..

מודה שזה נעים ..

והאוכל ... אין מילים לתאר את העונג הקולינרי הזה

טוב.. שלא אחצה את גבול החפירות..

רגע לפני שאני שמה פה כמה תמונות מהקסם האיטלקי הזה

רוצה להמליץ על בר איטלקי אותנטי בפירנצה אפילו שהוא באזור של הדומו

ועל מנה מעוללללה שאני עדיין לא פיענחתי לגמרי 

אבל כנראה שזה גרגרי חיטה תפוחה מבושלים (או גריסים), ברוטב פסטו ועגבניות

מוגשת כמנה קרה וזה טעים שאין לי מילים לתאר..

קוראים למקום BAR ZURITO 

והכתובת : VIA DEI SERVI 18/R FIRENZE 

זה מה שרואים מהמקום שבו ישבתי (בכניסה) :

 
 

והנה עוד כמה תמונות מרומא ומפירנצה :

מה במיוחד עוזר לי להצליח להשכין שלום בין בני זוג ולעזור להם להחזיר את האהבה ?

תמיד אהבתי לטוס..

לא היה טרמפ אווירי שוויתרתי עליו בשירות הצבאי שלי..

אפילו כשלרוב - זה היה טרמפ שמאריך את זמן ההגעה שלי הביתה 

פי שניים או למעלה מזה.. מאחר והיה כרוך בהמתנה בטרמינל בבסיס- בנגב, 

ואחרי הנחיתה בשדה דב, מצריך נסיעה חזרה דרומה באוטובוסים הביתה לאשקלון..

לא אפקטיבי בעליל..

אבל בטיסה.. אני פורחת ..

יש משהו בהמראה ובנחיתה שממריץ את זרימת הדם בגוף (שלי לפחות) :-)

ולאורך הדרך - הנוף שנשקף (מגובה נמוך יחסית בנתיבים בהם טסים המטוסים הקלים) 

פותח את הלב ומזין את הנשמה..

נקודת המבט הזו שמצד אחד רואה מלמעלה את התמונה הרחבה 

את חמוקי הגאיות והיופי שבמרחבים

ומצד שני קרובה מספיק בשביל להרגיש אהובה עלי במיוחד

אולי זה יכול להסביר את האהבה שלי בעבודה עם זוגות, 

גם שם אני יכולה לראות מחד את התמונה הרחבה 

ולהוביל כל אחד מהם בעדינות אך עם נחישות אל הריפוי והצמיחה שלו, 

אל הגדול, האנושי, האמפטי, החבר שהוא, 

אל החוסן פנימי שלו שמאפשר לו יותר ויותר לפתוח את הלב ..

ומצד שני להיות מספיק קרובה כדי להרגיש אותם כדי להבין, 

כדי להבטיח את הדיוק עבורם..

זוהי נקודת המבט שמאפשרת לי ליצור עם זוגות שינויים מרחיקי לכת..

כי הם שנמצאים בתוך הגאיות לא יכולים לראות מה קורה באופק, 

אך כשאני נמצאת שם עבורם, נפתח עבורם מרחב חדש של אפשרויות.. 

זה לא ברור מאליו שזוגות שמגיעים רוטנים וכועסים יוצאים נינוחים, מחוייכים יד ביד..

אגב , כפקחית טיסה היו לי הזדמנויות קסומות במיוחד 

לחוויות אוויריות שמעבר לתובלה הביתה..

בלתי נשכחת עבורי היתה טיסה במסוק מהבסיס שבנגב למנחת באזור ים המלח

טסנו מזרחה לאורך הירידות מערד לים המלח וזה היה .. אין מילים.. פשוט מרהיב !

תארי לך שאת ציפור
פורשת כנפיים
במצב אופקי עם המבט לאדמה
ואת עפה..

אז זה היה ממש ככה..

טסנו כל כך קרוב לפני האדמה שאני רק נזכרת בזה 

ומתרגשת שוב מהעוצמה של התחושה אז (וזה קרה לפני יותר מ 25 שנים..)

מדהים כמה חוויות שחווינו מעצבות את חיינו גם היום..

ואפילו שלכאורה אין קשר בין טיסה לבין עבודה עם זוגות 

ואפילו שלא אני הייתי הטייס אלא טרמפיסטית בלבד.. 

נראה שאימצתי שלא במודע את נקודת המבט הזו 

שמאפשרת לי היום להשכין שלום בכל כך הרבה בתים

בדרכי לרומא
מבטיחה חוויות ותמונות מגובה 0 בקרוב

להתראות

זה קצת אישי, אבל נראה לי שיכול להאיר בתוכך משהו.. אז בחרתי לשתף..

לפי הסיפורים של אימא שלי, התחלתי לדבר בגיל מאד מוקדם -

הייתי בת שנה ושלושה חודשים, בת בכורה, נכדה בכורה (מהצד של אימא)

וכוווולם התפעלו ממני...

היא מספרת שהייתי עומדת במרכז, 'מטיפה את דרשתי'

וכולם (סבא, סבתא וכל הדודים.ות) מריעים לי מסביב..

כאן אני בת שנה וקצת

היום.. יש לי פחד במה..

לא פעם תהיתי - איך זה יכול להיות ?

הבוקר (במדיטציה) אני חושבת שהבנתי..

כשהייתי בת שנתיים וחודש..

נולד לי אח

כאן אני בערך בת ארבע

כהרף עין תשומת הלב נלקחה ממני

כהרף עין, איבדתי את התהילה שבגילי הצעיר הייתה עבורי כאוויר לנשימה

היום, אני יודעת לזהות שקורה לי לא מעט שאם דברי ומעשי לא זוכים לתשואות

נחמץ משהו בתוכי..

(גם אם זה על משהו שבישלתי לאכול,

וגם כשזה משהו שאמרתי - בעיקר כשהקהל גדול יותר מאחד ..)

מתוך אותה חוויה ילדית ומתוך השאיפה להגיע שוב לתשואות ההן

מתחוללים בתוכי שני כוחות :

האחד - עושה מעל למקסימום, כי התשואות הן הרי חמצן – כך הזיכרון שצרוב בתאים שלי

השני – פוחד פחד מוות מהיעדרותן, פחד שנחווה כנטישה

כל עוד שני אלה פועמים בתוכי

אני מחד בעשייה מתמדת, בשאיפה להכי טוב שאפשר,

כשבאופן לא מודע העיקר הוא התשואות שיגיעו בסוף ולא הדבר עצמו,

מאידך פועלת בקטן, מקטינה את עצמי, מגבילה את עצמי מלפרוץ ולהשמיע את קולי ברבים

כי שם הסכנה אורבת –

יכול להיות שלא יהיו תשואות.. יכול להיות שתהיה התעלמות,

יכול להיות רחמנא ליצלן – שיגידו לי שזה לא מספיק טוב

מה שמיד מתפרש בפרשנות הפנימית - שאני לא מספיק טובה

עד היום הכוחות הללו רחשו ופעלו מתחת לפני השטח,

באופן חלקי יכולתי לראות אותם, ולהיווכח עד כמה הם מנהלים אותי

אך לא יכולתי להם.

הבוקר משהו השתנה.. כשפגשתי את הפחד..

הוא הרטיט את כל כולי

הוא היה תקוע לי בגרון וחנק אותי מלהשמיע את קולי תרתי משמע

יכולתי לתת לו להיות בלי להאמין לו לגמרי

ולחבק את הילדה הקטנה המתוקה שהייתי

וכל כך רצתה שיראו אותה ויהיו שם בשבילה..

אחד הדברים שאני יודעת לומר על עצמי

הוא שבאתי לכאן בין היתר על מנת להשכין שלום.

זה זורם לי בדם מאז שאני זוכרת את עצמי

(עוד כילדה רחשו בי מיני תוכניות ופנטזיות לנסוע לראשי ממשלה ומנהיגים בעולם לדבר על ליבם..)

היום יותר מתמיד – עם הכלים והידע שיש לי דרך ההיבטים הזוגיים

אני ממש עושה את זה

שוב – בקטן,

באופן פרטני

'על בטוח'.

כהמשך ישיר לסיפור הזה.. ובהמשך למצב השלום האזורי.. :-(

לפני כמה שבועות התברר לי שעלי להפיץ את הבשורה -

את הכלים, את הידע, את התובנות.

דרך זוגות – 

כאלה שיגיעו אלי לאינטנסיב,

ובעיקר כאלה שלא יגיעו ממילא לטיפול,

או כי שניהם לא רוצים

או כי רק אחד מהם לא רוצה

זוגות שהתרחקו זה מזו שהשלום לא שורר ביניהם

להוביל אותם להשכנת שלום בעצמם בבית שלהם

זהו חלקי הצנוע בתהליך השלום האזורי.

אני יודעת שהשלום מתחיל בתוכנו

וכשאנחנו שלמים עם עצמנו, אנחנו יכולים להשלים עם בני הזוג שלנו

(לא ממקום של ויתר או פשרה, אלא באמת להשלים)

וכשאנחנו משכינים שלום בבית פנימה

הוא משפיע החוצה – כהיותנו חלק מהחברה

שמורכבת מפרטים וזוגות שככל שהם יהיו שלמים

כך ישכון בחברה כולה השלום. 

אמן.

בשבוע הבא יש לי יום הולדת,

אני מניחה שלא במקרה דווקא עכשיו התובנה המשמעותית הזו הגיעה

מבחינתי קיבלתי מתנה -

לשחרר את הפחד, ולהמשיך לצעוד ולהשמיע את קולי למרות שהוא מאיים..

בינינו – המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש -

זה להיות חלק משמעותי בהשכנת השלום פה בארץ שלנו,

בחברה שלנו, בסביבה שלנו

והדרך שלי להגיע ליותר ויותר פרטים וזוגות הרי כבר מוקלטת ..

באופן מאד מובנה, בקצב שהכי מתאים לדעתי (אם כי ניתן כמובן לשנותו כיוון שההקלטות בידייך)

עם כל הכלים הכי שווים שיש בעיני

אלה שאני משתמשת בהם לעצמי – וחווה דרכם טרנספורמציות ושינוי, צמיחה וריפוי

אלה שאני משתמשת בהם עם מטופלים ורואה איזו דרך מופלאה הם עוברים

אל השלמים שהם, אל השלום שבתוכם

הכלים שלוקחים זוגות מהסבל ממריבות, ממרחק וניכור –  הביתה זה אל זו,

כך ששוב הם יכולים להסתכל זו לזה בעיניים

ולהיות שוב חברים, מחוברים, שותפים

והכי חשוב - אחד הדברים הכי כיפיים שקורים תוך כדי -

שאת מתאהבת בעצמך, ובו, 

וכן... הוא מתאהב בך מחדש !

זה הזמן להזמין אותך להיות חלק מזה –

אם עבורך או עבורך מכרייך

ליהנות מגלגל ההצלה שמוביל זוגות לחוף מבטחים

שמעלה אותם על נתיב של שלום זוגי ושלמות אישית

אפשר להתחיל לבד – אם הוא מסרב,

אפשר ורצוי להתחיל ולהמשיך ביחד

ההסברים ברורים ונוחים,

ההקלטות מלוות בהנחיות טרנספורמטיביות כאילו אני ממש שם

והאמת שלא כאילו, אני פה עבורכם בכל שאלה, בעיה, או צורך

אתם יכולים לפנות אלי במייל ולקבל ממני הנחיה והסבר.

ומה שהכי כיף -

שבמחיר של שתי פגישות יש לכם את הכלים לתמייייד

ואתם יכולים לחזור ולהשתמש בהם שוב ושוב,

לייצר עוד ועוד ועוד שינויים וטרנפורמציות,

להשכין שלום בבית שלכם שיואר החוצה ויופץ לרוב

ולהיות גם אתם חלק מ 'משכינים שלום'

אמן !

לעת עתה..

מתבקש שאפרד לשלום J

פה בשבילכם,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.