למה הוא לא ניקה את הבית למרות שזה מה שהם }{ סיכמו?

לכאורה יש ביניהם חלוקת מטלות ביתיות.

הרלוונטית לסיפור- היא האחראיות שלו על ניקיון הבית.

הוסכם ביניהם שבכל שישי הוא מנקה את הבית.

ובכל זאת,

במקביל למוטיבציה הערה לנקות, אתה הוא קם בכל שישי בבוקר,

מתחיל להישמע בתוכו קול פנימי, שכן, הוא מכיר לא מכבר,

שמוצא סיבות מעולות להוסיף עוד ועוד אמתלות

שתכל'ס - דוחות את הניקיון:

"טוב קודם אוכל ארוחת בוקר..."

"טוב, אלך לקניות ואז אנקה..."

"עכשיו, אולי רק אנוח קצת..."

תוך שהקולות הללו נשמעים בתוכו,

הוא ער לתחבולה שלהם מחד,

ונכנע להם מאידך.

מפה לשם כבר נהיה לו מעייף מידי ומגיע ה "אולי מחר...??"

והדחייה ממשיכה ולא פעם מתאדה לו ניקיון שבועי.

והיא,

מ ת ח ר פ נ ת

הפיתוי למצוא להם פתרון ולשכנע למשל לקחת עוזרת

היה עצום,

ממש על קצה לשוני ואפילו התחלנו לנוע לשם.

אבל היה לי ברור שיש פה משהו עמוק יותר

שנמצא מתחת לפני השטח ו - נכנסנו לתהליך.

מסתבר

שהוא מכיר את המקום שמכבה את אש המוטיבציה שבתוכו

המקום שמנסה לבדוק בהפוך על הפוך-

אם יאהבו אותו גם אם לא יעשה.

לא שהוא מודע למקום הזה לחלוטין, בטח שאיננו שולט בו,

אבל הוא כבר לא לגמרי נעלם מעיניו.

כשהיא כועסת שלא ניקה

ומתוסכלת מהפרשנות שלה ש "כנראה לא אכפת לו ממנה אם ככה הוא נוהג.."

הוא מתמלא בושה וכעס על עצמו

שככה נכנע למקום ההוא המכבה שבתוכו

ו... מיד מרגיש שבאמת אין הוא ראוי לאהבה.

בעצם, יש שם פחד

פחד שיראו אותו באמת

פחד שקיים בהיבטים רבים אחרים בחייו, גם בעבודה -

פחד שאם יראו אותו באמת, יבינו שהוא כלום

אפס

שום דבר

אז עדיף שיסתתר

גם ככה אין לו סיכוי להצליח.

עדיף לחרב את הכל מראש.

וה "עייפות" - משרתת אותו נאמנה ופורקת ממנו את כל כוחותיו

ואת ניסיונותיו הנשנים להדליק את אש המוטיבציה.

ככה הוא בכלל לא מנסה

ומן הסתם ברור שלא מצליח

ממילא הוא אפס ולא שווה

הנה הוא מקבל שוב חיזוק לאותה האמונה 

אבל הפעם, 

מה שהתאפשר בפגישה שלנו,

הוא ריפוי אמיתי לילד שהיה,

הילד שבגיל 4 קיבל פליק על הטוסיק מאבא

וברח להתחבא מתחת למיטה.

הילד שהרגיש בושה ואשם, הביא את כולנו לבכות אתו

עכשיו,

היא כבר לא מתחרפנת.

הוא כבר לא עֶבֶד של הדפוס המכלה הזה

וככל שהוא נוכח בתחושות,

מסכים לפגוש את הילד שהרגיש אשם על כך שהוא לא מספיק,  

האמונה שהוא לא שווה הולכת ומשתנה לידיעת הערך שלו. 

עכשיו כבר אין סכנה כשהמוטיבציה מתעוררת,

אין סכנה לעשות, לנסות, להצליח וגם לטעות,

ככל שנוצר חוסן פנימי, ככל שנבנה החיבור אל הערך העצמי שלו,

כך מתפוגג הפחד שיראו אותו

ומעליו כל ערימת הפחדים שהחזיק הדפוס הזה,

כי בהחלט יש מה ומי לראות!,

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בכל פגישה מחדש מרגש אותי לראות מה באמת מתחולל שם,

לרוב – זה לא הדבר עליו אנחנו חושבים שאנחנו רבים,

מה שמוציא לגמרי את העוקץ ממי צודק,

כי לגמרי שנינו צודקים,

כל אחד מנקודת מבטו,

וככל שאנחנו בטוחים בצדקתנו כך קשה לנו באמת להקשיב לאחר

ואז, שיח זה לא, בטח שלא מודע,

לרוב לא רגוע, או חברי,

לרוב הוא מגיע לשום מקום..

לעומת זאת ככל שנצליח להקשיב מהלב, לא רק מהאוזניים,

כך נרגיש אהובים 

ונוכל ליהנות מהחיבור, החברות, השותפות..

אני פוגשת כאלה המון "ריטואלים"

שמתסכלים עד מאד את הזוגות שמביאים אותם איתם..

עד כדי כך שכבר חשבו להתגרש -

כי כמה אפשר את אותו הסיפור שוב ושוב..

אבל כשהריטואל נחשף

זה כמו עולם חדש נחשף בפניהם,

העיניים נפערות, האוזניים מזדקרות

התקווה והאופטימיות חוזרות למרחב הזוגי שלהם.

עונג צרוף...

את הריטואלים הללו אנחנו חושפים באינטנסיב הזוגי,

פרטים נוספים בלחיצה כאן

לחיי האהבה,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ו... אם הוא עדיין לא בעניין

אבל את רוצה להקפיץ את הזוגיות שלכם,

בעצמך (!!)

פה יש כל מה שאת צריכה לשם כך:

איך לשחרר דפוסים תפוסים בזוגיות – המשך

אני רואה שממשיכות להירשם עוד ועוד נשים יקרות להדרכה

"איך לשחרר בעונג דפוסים תפוסים בזוגיות"

למרות שהיא כבר לא זמינה (אלא בתשלום סמלי בלחיצה כאן),

אז ישבתי וכתבתי לך צעד צעד

איך אפשר לשחרר דפוסים תפוסים בזוגיות בדרך נוספת.

אתחיל בסיפור על מימי ומומו  } {

אבא של מימי } לא היה הרבה בבית, וגם כשהיה - לא היה נוכח עבורה.

כילדה, הסיקה (שלא במודע) שאם הוא לא נמצא שם עבורה

ולא רואה אותה, כנראה שהיא לא ראויה בכלל ולאהבה בפרט

והתפתחה בה חווית חוסר ערך מאד דומיננטית

ואתה תלות גדולה באישור הסביבה.

מומו { גדל בבית עם אמא מאאאאאאד מגוננת,

לכל מקום שהלך חקרה, שאלה והציקה,

לכן היה חייב לפתח סביבו מרחב מגן מאד רחב

וספייס הפך להיות צורך קיומי עבורו,

מסוכן לו קרוב מידי.

אחת מהדרכים שלו ליצור לו ספייס כזה היתה 'להוריד מסך'

תכל'ס מה שנהג לעשות כשהיה לו 'צפוף', היה לעצום את העיניים.

לכאורה 2 דפוסים שאינם קשורים,

ובכל זאת..

כשמימי } היתה נכנסת הביתה אחרי העבודה

ורואה אותו שוכב על הספה, לא ישן, אבל עיניו עצומות אל מולה

מיד היה מתעורר בה אותו הקול הישן הזועק (לא במודע)

"שוב לא רואים אותי", ואתו מחד תסכול וכאב,

ומאידך תרעומת שלא מסכימה למצב

תרעומת שמתחילה לחפור לו,

תוך שהיא מנסה לחדור את מרחב ההגנה שלו,

מה שהוביל מן הסתם, כל עוד לא היו מודעים לכך –

לצורך שלו להסתגר להתעצם, ולוֹ פחות ופחות לראות אותה

זה.. היה מתסיס עוד יותר את התסכול שבתוכה

ו...

כן, ברור לגמרי לאן זה הולך...

האמונה שלה שהיא לא ראויה,

(שמקבלת תוקף כשהוא לא מסתכל עליה בעיניו העצומות)

"מדברת" עם האמונה שלו שמסוכן להיפתח וצריך ספייס כדי לחיות,

והנה לנו דוגמא פשוטה

ללופ שנוצר משיח לא מודע בין הדפוס שלה לדפוס שלו.

מצע פורה למריבות, חיכוכים, התרחקות והרבה לא נעים ביניהם.

העניין הוא שתת המודע שלנו ימשוך אותנו

אל מי שהדפוסים שלו מתָקְשרים עם הדפוסים שלנו בצורה מושלמת

וכשאני אומרת "מושלמת" אני מתכוונת

שהוא לוחץ לנו על הכפתורים בצורה הכי מדויקת

והכי מכאיבה שאפשר..

בעוד שהמסר של התרבות המערבית מחנך אותנו לנסות להימנע מכאב,

זוגות רבים בוחרים בפרידה, כי "כמה אפשר לסבול ???"

אלא ש... זה לא באמת יפתור את הבעיה שלה (או שלו) אם יתגרשו,

כי חוסר הערך שלה ימשיך להרים את הראש מידי יום ולהציק לה

וחוסר האמון שלו בסביבה הקרובה לו ימשיך להקשות עליו

ואותם האישויים לא ייעלמו מעצם הפרידה,

אלא רק בני הזוג שהזכירו לנו אותם.

למעשה ההיפך הוא הנכון -
אם מתייחסים אל התסכול כאל הצמיחה שלי שרוצה להתרחש -
ומנצלים את ההזדמנות לריפוי אמיתי 
אז באמת מצליחים להימנע מהתסכול הזה בעתיד.

אז איך באמת יוצאים מהפלונטר?

גם אם לא הולכים לטיפול זוגי,

אפשר לצאת מהלופ.

הדרך החוצה היא על ידי שחרור מהדפוס שלי.

כשאני משתחררת מהדפוס שלי –

הוא כבר לא "מתָקשר" עם הדפוס שלו,

ו... יצאנו מהלופ.

הדפוסים כאמור, התקבעו והוטבעו בנו בילדות.

בשנים הראשונות של חיינו אנחנו סופגים ממה שמתחולל סביבנו

ומסרים שונים מוטבעים בנו בארבעת הרבדים-

בגוף - ברמת התחושה

ברגש- ברמת האמוציות והרגשות

במיינד – ברמת המחשבות

וברוח – ברמת האמונות

מאחר והדפוס מוטבע בכל אלה יחד,

גם אם מימי תנסה להרגיע את עצמה

ולהצדיק אותו ולומר "טוב הוא סתם עייף, זה לא קשור אלי"

הדיבור השכלי הזה, לא נוגע בפגיעה הרגשית שהיא חווה

והיא לא ממש נרגעת ממנו.

כלומר –

לצורך שחרור דפוסים, עלינו להביא את תשומת הלב ולהיות בנוכחות ונשימה

בארבעת הרבדים ביחד. (בעיקר בתחושה וברגש, משם רובנו בורחים לראש)

והנה לנו שביל גישה הכי זמין שרק יכולנו לבקש -

הגוף.

רוב הנשים שמגיעות אלי, עוד לפני שאני מנחה אותן לתהליך

מתארות את הקושי  "כמו חץ שתקוע לי בלב"

או

"זה חונק לי כמו גולה בגרון"

וכו'.

הגוף זוכר.

מה שקורה הוא שההרגל –

הוא לברוח מיד מהגוף, ללכת אל הראש ולהתחיל לפטפט פטפוטים..

כן, כן, בהשפעת הגישה התרבותית הנוכחית להימנע מכאב,

השכל – אחד מהכלים העוצמתיים של האגו

מצליח להסיט אותנו מהדבר האמיתי,

ומכלה את כוחותינו ב: בלה בלה בלה

שמנסים ללא הצלחה להרגיע את העלבון/ כאב/ עצב...

הקטע הוא שדווקא מתוך ההתעלמות הזו מהכאב,

לכאורה ברחנו ממנו

אבל זה בדיוק מה שמשאיר אותו,

משאיר את הדפוס, ומנציח את הכאב שחוזר שוב ושוב

פעם אחרי פעם.

הסוויץ' הכי משמעותי קורה כשמבינים –

שלא רק שלא נכון ולא כדאי לברוח מהכאב והתסכול,

זהו בדיוק השער אל השחרור שלו.

כלומר הכאב, התסכול, הביקורת, הכעס, העצב, הקנאה  - יו ניים איט -

דרך הסכמה לפגוש אותם ולהרגיש ולחוש אותם (בארבעת הרבדים)

מתאפשר השחרור המיוחל.

מפחיד ?

עשוי להיות

קשה ?

לפעמים, תלוי כמה הגירוי חזק ומשכנע

מסובך?

ממש לא, במיוחד לא אחרי שמתרגלים כמה פעמים (רצוי בליווי בהתחלה)

אפשרי?

בהחלט כן!

ככל שאנחנו מצליחים להרפות אל התחושה,

לא להתעסק בשכל ובניסיון השליטה שלו,

פשוט להרפות אל התחושה, להתבונן בה כמו מיצג במוזיאון,

להרגיש את הרגשות הקשים שם,

להבחין בדפוס שקיים שם – אבל לא להסכים ללכת אחריו,

כך השחרור מתחולל.

והיופי הוא שכשאחד מבני הזוג משחרר ומרפא עוד ועוד אישויים כאלה

כך בן הזוג שלו מצטרף והלופ בו היו שבויים מתפוגג

אז מה אני אומרת בעצם ?

בפעם הבאה שעולה תסכול,

הביאי את תשומת הלב פנימה אל הגוף

נסי לזהות היכן הקושי תקוע בגוף

תני לעצמך לחוש את התחושה ולהיות בה,

גם אם היא לא נעימה,

הבוגרת שאת מבחינה בה, מתבוננת בה מהצד.

עכשיו נסי לזהות מהם הרגשות המוצפנים בה

לכל תחושה מוצמדים רגשות (מימים ימימה)

צייני לעצמך מה הם,

הגוף יודע,

לא מהראש,

התשובות נובעות מבפנים

והרגישי

(שומעת את הספק... אל תפסלי, ת נ ס י.. בחיי שזה עובד..)

כשתשומת הלב בתחושה, ערה לרגשות הגועשים בתוכך

(יכול להיות שכבר נרגעו קצת מעצם ההסכמה שלך להיות)

את מנסה להיזכר ממתי התחושה הזו כבר מלווה אותך

עלה זיכרון?

הזמיני את הילדה שהיית אל בין זרועותיך, לחיבוק אוהב

חיבוק שמבטיח שאת מחויבת לתת לה

את מה שהיתה צריכה אז ולא קיבלה

ואמרי לה את המשפטים:

אני אוהבת אותך

לעולם לא אעזוב אותך

תמיד אדאג לך

את תמיד אתי

תני לעצמך לשהות בתחושות,

ככל שתרשי לעצמך להרפות אל התחושה והרגשות

תוך אמירת המשפטים,

כך תוכלי לחוש בהקלה והרפיה

המשמעות של הרפיה כזו – של הריפוי שהתחולל- היא

שבפעם הבאה באותה הסיטואציה את עשויה למצוא את עצמך

מגיבה אחרת (תלוי מן הסתם בעוצמת הגירוי)

מכאן שהשיח עם האיש שלך ירגיש אחרת!

והשתחררתם מהלופ!,  

לחיי האהבה המודעת!

שמאפשרת לכל אחד מכם להיות יותר ויותר קרוב

אל השלם האוהב והאהוב שהוא.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב

אם זה הזמן המתאים עבורך לשחרר דפוסים,

ולהשתחרר מלופים בזוגיות שלך,

ואת רוצה שאלמד אותך

איך לחולל את השינוי לו את מייחלת בזוגיות שלך

יש לי הטבה בשבילך לקראת טו באב }{

במשך 3 שבועות שבהם אהיה זמינה עבורך,

אני מעניקה לך את כל התכנים שקריטי לדעת, מוקלטים (!)

(ככה שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב,)

ובנוסף יש לך גישה מלאה לתהליכי טרנספורמציה

וזה אחרי שנפגשנו לשיחת סקייפ מקדימה.

כך שבנוסף לפגישה אתי שמחוללת שינוי

יש לך הקלטות שמלוות אותך הלאה לכל החיים

וככה את משחררת דפוס, ועוד דפוס ועוד..

ודו השיח שלך עם האיש שלך הולך ומשתנה –

ואתם משתחררים מהלופים !

ולכבוד טו באב במחיר מוזל ביותר –

480 ₪ במקום 690 ₪, (אפשר ב 2 תשלומים)

ואת משחררת בעצמך דפוסים תפוסים בזוגיות שלך! 

(אגב, אחד הבונוסים הוא ההקלטה עם אפרת וולפסון.)

פרטים נוספים והרשמה בלחיצה פה

לחיי האהבה!