"אולי אנחנו פשוט לא מתאימים וזהו.. "

"כל תנועה שלו מרגיזה אותי,

לא משנה אם זה איך שהוא מדבר בטלפון,

איך שהוא יושב וצופה בטלוויזיה,

או איך שהוא ישן,

מה שהוא עושה או לא עושה מעלה בי דחייה ובוז כלפיו...

זה חסר סיכוי, אולי אנחנו פשוט לא מתאימים וזהו.."

היא ישבה מולי מיואשת ובוכיה..

מה שהיה אומר על זה מרטין בובר:

"פניית הנפש היא אל החוץ – לפגוש את האחר"

זה מתחיל בקשר שנוצר בין התינוק לאם –

קשר העין, החיבוק, החום, המבט האוהב,

וככל שהאם תקבל את הילד כפי שהוא במהותו

(לא, זה לא אומר לקבל כל התנהגות של הילד אלא להפריד בין ההתנהגות למי שהוא)

כך יתאפשר לילד ביטחון בסיסי, כך יגדל להיות בחיבור לרגשותיו,

ותהיה לו יכולת להרגיש ולבטא אותם.

אך מה קורה כשהאם לא מסוגלת להכיל את מה שהילד מביא?

ומה הקשר לזוגיות שלנו?

ככלל, כהורים נוכל להעניק אהבה לילדינו במידה דומה לזו שקיבלנו,

למשל אם לא הציבו לנו גבולות, יהיה קשה לנו להציב גבולות לילדים שלנו,

נמצא את עצמנו מגיבים באותו חוסר אונים שחווינו כילדים מהורינו,

או שנעבור לקיצוניות השנייה ונהיה נוקשים מידי.

זאת, כל עוד ההורות שלנו אוטומטית.

דר הארוויל הנדריקס מדגיש בספרו "הורות מודעת" את הקווים המשותפים שיש בין הורות לזוגיות.

חווית הקשר שהיתה לנו כילדים מול ההורים שלנו

מעצבת גם את הזוגיות שלנו וגם את ההורות שלנו כאחד

במצבי הורות לא מודעת, הורים מעבירים לילדים שלהם

את רמת הביטחון שחוו בקשר עם ההורים שלהם,

וגם המקומות הלא פתורים שלהם – גם הם "עוברים בירושה"

מדור לדור.

אנחנו מנציחים את הפצע.

מה שקורה לנו בתוך סיטואציות טעונות מול הילדים, (ומול בן הזוג)

זה שהרגשות שלהם מתערבבים עם הרגשות שלנו,

וכל עוד לא עיבדנו את המקומות הללו –

נגיב בחוסר האונים הילדי

אם למשל לא הציבו לי גבולות כילדה,

ובכל פעם שרציתי משהו למדתי להפעיל את המניפולציה הנדרשת

כדי לקבל את מה שאני רוצה,

הרי שמתקיים בי קושי להכיל "לא", 

הוא הקושי של ההורים שלי כלפי,

וגם הקושי שנבנה בתוכי כילדה.

בדיוק אותו הקושי יתעורר כשהבת שלי תבקש ממני משהו,

למרות שארצה לומר "לא", אמצא את עצמי מתקשה בכך ו"מוותרת" לה

למעשה במקום לראות את הצורך של הילד ולהיענות לו

בהורות אוטומטית נגיב מנקודת המבט שלנו

הורה מאוזן הוא הורה שמגיב בבחירה,

שמודע למה שמתחולל בתוכו ורואה את הילד בנפרדותו,

יכול להכיל את מה שעובר עליו ולהעניק לו את הביטחון והמסגרת לו הוא זקוק,

מסוגל להיענות לצרכים של הילד בגמישות ראויה,

כך למעשה הילד מקבל ממנו את המסר שמותר להיות מי שהוא,

לחשוב, להרגיש, לחוות כדרכו שלו,

מה שמאפשר לילד חיים מלאים, בטחון וחיבור לערך העצמי שלו.

(נלקח בחלקו מהספר מסע זוגי מרומנטיקה לאינטימיות/ ליאורה גרינהאוס)

עכשיו, בואי ניקח את זה ונעשה copy-paste לזוגיות:

אנחנו – הילדים של ההורים שלנו, ההורים של הילדים שלנו ובני זוג.

ומתקיימים בתוכנו מקומות לא פתורים מאז היותנו ילדים

גם אם אמא שלי היתה מושששלמת...

היא לא יכלה להיות ערה ולמלא את הצרכים שלי 24 שעות ביממה.

באופן פרדוקסלי (או שלא?)

תת המודע שלנו ימשוך אותנו לבני זוג כאלה

שידעו באופן מושלם ללחוץ לנו על הכפתורים

שידעו לחרפן אותנו באופן שלפעמים ירגיש

כמו ש } אמרה לי "חסר סיכוי".

ולגבי תהייתה "אולי הם לא מתאימים..",

מסתבר שככל שהוא מצליח להכעיס אותי יותר

זה רק מוכיח כמה ההתאמה שלנו מושלמת

מה שנקרא "IMAGO match"

למעשה, נימָשֵךְ למי שידע לתת לנו אהבה מוכרת

(אותה אהבה שקיבלנו כילדים)

איך אנחנו יודעים לעשות את זה?

תת המודע שלנו גאוני בצורה יוצאת מן הכלל,

ובכל פעם מחדש אני נוכחת בדיוק המושלם הזה

(בתרגיל ספיציפי שאני עושה עם זוגות שפורס לפנינו את חווית הילדות

ומראה לנו עד כמה היא דומה לחווית הזוגיות)

תכל'ס, מה אני מנסה לומר?

מה שזה בין היתר מוכיח, כשאני מבינה שהתסכול שהוא { מעורר 

קיים בי עוד הרבה לפני שהיכרתי אותו זה.. 

שבעצם, הוא { לא אשם (!?)

מה שכן, ככל שהוא "מתאים" לי, תהיה לו גישה ישירה יותר להפעיל אותי.

כל מה שאני מרגישה, כל תסכול, קושי, קושי לסבול אותו,

יושב על משהו לא פתור בתוכי

שנכון שהוא זה שנוגע בו,

אבל המשהו המעורער, הלא פתור, המתוסכל מתקיים בתוכי

ולכן,

כשאני מאשימה אותו שהוא ככה וככה,

אני משליכה עליו את התסכול שלי מכך,

ורק מתרחקת יותר מ'פתרון'.

הדרך היחידה מנקודת מבטי, שעובדת ומצליחה 

לפתור את התסכול, להרגיע אותו ולהיפטר ממנו

היא על ידי הפניית תשומת הלב פנימה,

על ידי עיבוד רגשי בתוכי,

ולא על ידי כך ש'הוא ישתנה' (אולי, מתישהוא..)

כי תאמיני לי שגם אם הוא ישתנה -

אם אצלך לא תהיה טרנספורמציה –

חוסר השקט יישאר שם.

ולא משנה מה זה יהיה -

איך שהוא מפצח גרעינים,

או איך שהוא מדבר בטלפון,

או איך שהוא כועס על הילדים,

זה או אחר – יהיו טריגר שמעורר את אותו מקום לא פתור שבתוכך

ולא יגיע השקט והסיפוק, החיבור והאהבה המיוחלים

אלא אם - כאמור - תעבדי את המקום בתוכך. 

(עיבוד רגשי שמאפשר חיבור של 4 הרבדים פיזי, רגשי, מנטלי ואנרגטי 

והופך את המקום הלא פתור ליותר ויותר פתור ופחות ופחות מופעל)

זה כמו שאני מסתכלת במראה ואומרת –

אוי, לא אוהבת, זה מעצבן אותי

וכדי להרגיש טוב יותר אני שוברת את המראה..

כך גם גירושין, פרידה, התעקשות על זה שהוא ישתנה -

כל אלה לא פותרים את הבעיה, ובנוסף מייצרים שלל בעיות נוספות.

אז מה כן ?

להפנות את תשומת הלב פנימה אלי. לברר מה החלק שלי בתוך דו השיח הזה ?

לעבד רגשית, לחולל שינוי אצלי ולצאת מהלופים המתסכלים.

אפשר לעשות את זה גם בתהליך זוגי קצר וממוקד כמו לייזר,

שמנקה את כללל מה שהצטבר במרחב הזוגי,

מאפשר לכל אחד לעבד את המקומות הלא פתורים שלו,

ואז.. החיבור מתחדש, מתעוררת האהבה !

וזה קורה ביומיים אינטנסיביים, (12 שעות)

בתהליך מובנה, מדויק ועדין.
(עוד פרטים בלחיצה פה)

עם זאת, זה אפשרי גם לבד

אני מלווה נשים שבן הזוג שלהן לא בעניין של תהליך,

לא שטוב לו אבל הוא לא רוצה מכל מיני סיבות

והן - רוצות בשינוי ואכן נוכחות שתהליך גם אם הוא פרטני

יכול להוביל אותן למקום טוב יותר בפן האישי והזוגי גם יחד

(התכנים שעולים תמיד מתקשרים גם לזוגיות

ואני מביאה את הידע הנחוץ שסוגר קצוות גם בהיבט הזוגי.)

הנה מה שכתבה לי מ. אחרי 3 שעות של תהליך :

אבל...

לצערי זה לא מתאים לכולם.

זה לא מתאים למי ש:

ממש ברור לו שרק האחר צריך להשתנות ואצלו הכל בסדר

מאד חשוב לו להישאר צודק, ולהאשים את האחר במה שקורה

מרגיש עדיין צורך להעניש את הצד השני, ולתת לו לסבול

זה יכול להתאים

למי שרוצה לחולל שינוי.

לפעמים כי המחיר של להישאר במצב הקיים כבד מידי

לפעמים כדי להגן על הילדים,

לא משנה מה הטריגר – העיקר הוא שיש רצון.

זה מתאים לאנשים שמוכנים לפתוח את הקשב

לשמוע נקודת מבט חדשה,

שמוכנים להסתכן באהבה למרות שהיא פוגעת

לא ממקום שפורץ את הלב ומתאבד,

אלא ממקום שמייצר חוסן פנימי כזה

שהלב מסכים להיפתח.

בל אופן,

מה שהכי חשוב לי שתדעי זה

שאפשר לחולל שינוי

לא משנה מה המצב הנוכחי

גם אם את לא מסוגלת לראות איך אפשר,

אפשר.

כי מה שנמצא מתחת לפני השטח מתעתע בנו

ודברים שרואים מפה לא רואים משם..

שתהיה שבת של שלום,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.