כמה שאנחנו כמהים לחיבור...
להינמס בתוך חיבוק,
להרפות ולנוח,
בשקט...
בידיעה שיש על מי לסמוך
שאנחנו לא לבד.
כגודל הכמיהה הזו
שהינה אחת הכמיהות הבסיסיות המוטבעות בנו כבני אנוש
אם לא 'הַ'...
כך הוא גודל הפחד..
הפחד להיפגע,
להירמס,
להתמסר ולגלות ש 'הוא לא שם באמת בשבילי'...
פחד שמתגלה כמבוסס ואמיתי (לכאורה)
כשמתפוגגים אדי ההתאהבות
כשהאשליה מתנפצת
והאכזבות מתחילות להופיע.
"אההה הוא לא באמת כזה מושלם כמו שחשבתי..."
מתחילות לרוץ מחשבות בראש
ויחד אתן קמים לתחייה מנגנוני ההגנה שפיתחנו לאורך השנים
והלב חוזר להיסגר
אגרסיביות, בין אם תוקפנית החוצה,
ובין אם תוקפנית פנימה,
ספקנות,
הסתגרות,
הימנעות כי "עדיף שלא אתן יותר מידי -
כי אם לא יחזיר לי אהבה
ארגיש דחייה שלא אוכל לשאת,
אז אולי מוטב שמראש אשמור על דיסטנס..."
כל מיני מחשבות והתנהגויות במודע או שלא,
ששומרות אותנו מוגנים מפני הפגיעה (לכאורה)
ורחוקים ומתרחקים ממימוש הכמיהה לחיבור.
העניין הוא שרובנו נכנסים לקשר
בעודנו זקוקים למנגנוני ההגנה הללו
כלומר טרם פיתחנו חוסן פנימי כזה
שמאפשר לנו לפתוח את הלב,
שמאפשר לנו לבחור באהבה למרות שהיא פוגעת (!)
ולא
בתנאי שלא ניפגע
כי לאהוב בתנאי שלא ניפגע, אומר
לשמור את המנגנונים בהיכון
וזה אומר,
שהם יצוצו שוב ושוב
ושלמעשה במו ידינו
נרחיק ונתרחק ממושא אהבתנו
וממימוש הכמיהה העמוקה כל כך לחיבוק.
ל ו פ .
מעגל סגור
ואנחנו תקועים כשהפחד ניצח את הכמיהה.
אז מה עושים?
ראשית מתבוננים:
האם אכן הכמיהה לחיבור נמצאת שם?
האם אכן היא מנקרת מתחת לפני השטח?
האם אכן ישנו רצון עז למימוש, לאהבה, לפתיחה?
איך אני מגיבה כדי לא להיפגע?
מהם מנגנוני ההגנה שלי?
נכון שהזיהוי שלהם לא מעלים אותם,
ובכל זאת זהו בהחלט הצעד הראשון.
בשלב הבא
בין אם בזוג ובין אם כל אחד לחוד,
נרפא את המקומות שנושאים חוסר אונים בתוכנו.
אותם המקומות שנעזרים במנגנוני ההגנה.
נצמח לחוויה של חוסן פנימי כזה
שפחות ופחות נזדקק לאגרסיביות, להסתגרות, לתוקפנות..
כזה שהלב יסכים להיפתח
(ולא בתנאי של ניפגע..)
וגם נזכיר לעצמנו
שהכעס - הוא מכסה שנותן לנו אשלייה של אונים.
מתחת לו
ישנם רגשות כמו חוסר אונים, תסכול, עצב, אכזבה,
וככל שנסכים להיות שם עבור עצמנו
ולהכיל אותם, לא נזדקק לו - לכעס.
יהיה שם ביטחון בסיסי
שמאפשר לנו לבחור איך להגיב
(וזה כשלעצמו - התעלות !!)
מה שמביא אותי להדגיש ולומר
שהתגובתיות היא תגובתית
מן הסתם...
ולכן אין לנו באמת שליטה עליה כשהיא קורית,
(רגע רגע, לא להתעצבן,
זה לא אומר שאין מה לעשות..
הנה ההמשך:)
אז גם אם אנחנו לא מסכימים לכך
שכך יישארו פני הדברים,
אנחנו מקבלים את המצב הנוכחי,
מביאים סליחה אל עצמנו
מתוך הבנה שכנראה עדיין היינו זקוקים לאגרסיה זו או אחרת ולכן עלתה,
ורטרואקטיבית מרגיעים, מכילים, מחבקים,
כך שבפעם הבאה סביר להניח-
שנמצא את עצמנו פחות תגובתיים.
ככל שנזהה מה אנחנו בעצם צריכים,
למה כעסנו,
ככל שנכיל
ונמצא דרך למלא את הצורך הזה
ולו במחוות קטנות סמליות בינינו לבין עצמנו
כך נזדקק פחות לכעס,
נסכים יותר להיפתח לאהבה.
אז... נוכל גם
לשתף את בן הזוג ב I Position,
(לקחת בחשבון שהוא לא חייב לתת לנו מה שאנחנו צריכים,
יתר על כן, לרוב כל עוד לא עיבד את האוטומטים שלו,
יהיה לו קשה אם בכלל אפשרי למלא את מבוקשנו)
ובכל זאת, נוכל להסביר למשל:
"נורא קשה לי כשאתה מאחר,
עולה בי חוסר ביטחון גדול
ואפילו פחד נטישה,
לכן אני מגיבה בצורה כזו,
אני עובדת על פחד הזה כדי שהתגובה תהיה בְּיַדָיי.
אם תוכל להודיע לי כשאתה עומד לאחר,
זה יעזור לי מאד..."
ככל שאדבר ב 'מה שאני מרגישה',
ולא ב 'למה אתה אשם בזה',
יש סיכוי גדול יותר שיקשיב,
יש סיכוי גדול יותר לחיבור בין הלב שלי לשלו.
בכל פעם אני נפעמת מחדש לגלות
את הרַכּוּת שנמצאת שם מתחת למתח
מתחת לכעסים והתלונות,
היא מופלאה
ובכוחה לחמם לבבות כבמטה של קסם.
הדרך לרכות הזו מתחילה ממני - אלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני זוכה להיווכח בה שוב ושוב,
בכל יום שעובר עם הזוגות שמגיעים אלי
ונמצאת פה עבור כל זוג שהגיע לרגע
בו הוא מוכן להיפתח לרכות, לחיבור,
ל א ה ב ה
שתהיה שבת של שלום,
של רכות וחיבור
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה