כמה פעמים מצאת את עצמך
בחוסר יכולת לשאת את האֳחרוּת של בן הזוג,
(או לשמוע תסכול דומה מצידו)
"איך אתה יכול לחשוב בכלל על לָשֵבֵת עכשיו
כשיש כל כך הרבה מה לעשות מסביב?"
וממנו }:
"את כל כך עסוקה במשימות שאת בכלל לא רואה
לא אותי ולא את הילדים..."
מתסכל ולכאורה אין מוצא..
אלא שלרוב, מה שקורה פה בעצם זה
שלשניהם כילדים היה תסכול דומה,
רק שאחד מהם "בחר" להיות מרצה
והאחר נמשך להתמרדות.
כלפי חוץ זה נראה לכאורה כמו הפכים
כשלמעשה כל אחד מהם רחוק באותה המידה
מהמקום המאוזן שנכון לו
האחד שהתרגל לנהוג על פי הציפיות (של אמא/אבא)
והשני שהתרגל לנהוג בניגוד לציפיות (של אמא/אבא)
שניהם רחוקים מהרצון הפנימי הגבוה של עצמם.
בו זמנית,
מתחת לפני השטח מתקיימת
הפנטזיה שמלווה אותנו - וכמו מושכת באף
למימוש אותה חוויה רחמית שחווינו ברחם אימנו
של אחדות
'הַ'אחדות שנלקחה מאתנו באחת,
כשהתפקחנו אל הנפרדות שלנו מאמא
(בצורה לא מודעת או קוגניטיבית).
זה קורה בסביבות גיל שנה - שנה וחצי
כשאנחנו מבינים (לא בראש) שאנחנו נפרדים מהאם
ומאז מלווה אותנו הכמיהה הזו לאחדות סימביוטית,
כשלצידה - כשהיא לא מתממשת - בדידות ותסכול.
ככל שחווינו בבית נוקשות או דוגמטיות
מאחד ההורים או שניהם,
ככל שלא קיבלו אותנו באחרוּת ובייחודיות שהבאנו,
בהתנסויות היומיומיות שלנו,
סביר להניח שנמצא את עצמנו
לא מקבלים את האחר באותה הנחרצות.
ואז זה יישמע כ:
my way or the highway
בעוד שבתוכנו 'צועק' מחד חוסר יכולת להכיל את האחרות הזו
ומאידך רצון עז לחיבור, אחדות ושלמות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
השאלה היא...
הכיצד ניתן לנצל את הזדמנות הפז הזו...
למלא בדיוק את הכמיהה
לחיבור, אחדות ושלמות?
זוהי הזדמנות לרכך את הנוקשות
להביא רכות (ראשית אל עצמנו),
לשים סימני שאלה ולהביא לבדיקה מחודשת
את כל ה "צריך"ים וה "אסור" ים
ואם לא את כולם לפחות את אלה שמתנגשים
מול בן הזוג
ובכך אט אט לאפשר לחלקי האני שאיבדנו להתבטא,
לקבל את אותם החלקים שלי שלא היה להם מקום,
לאפשר לעצמי לרצות, לחלום, להגשים חלומות,
לנוח, (ה' ישמור :-) וכו'...
מדובר בכל אותן ההתנהגויות
שקיבלתי כילדה את המסר שאינן ראויות
אותן איכויות שחסרות לי
במובן שמשאירות אותי לא שלמה בלעדיהן.
כל אותם החלקים שכל עוד מודרים ממני,
אני מדירה את בן הזוג ממני כשהוא מבטא אותם.
והפֶלֶא הוא -
שלוֹ } יש נטייה לבטא אותם בצורה מוגזמת!
מנקודת מבטי -
המקומות בהם יש בינינו חילוקי דעות,
הינם חלק מהנתיב ההתפתחותי של כל אחד מאתנו,
כלומר -
התסכול אינו אלא הצמיחה שלי שרוצה להתרחש
כפי שדר' הנדריקס נוהג לומר,
וכשבן הזוג כל כך מעצבן אותי כשהוא עושה X, Y, Z...
שווה לבדוק מה יש שם בשבילי.
כשיודעים איך -
לראות את הדברים מנקודת המבט הזו
ולצמוח ולרפא אל האני הגבוה יותר -
אוההה...
אז..
אפילו השמיים הם לא הגבול..
ותוך שכל אחד מאתנו הופך לשלם יותר,
רגוע, נינוח ומסופק,
הזוגיות שלנו משנה פנים למכבדת, מכילה ואוהבת.
לשם אנחנו צועדים יחד
בתהליך משנה חיים
שההתחלה שלו היא כמקפצה
אל החיבוק שאנו כמהים לו כל כך.
עוד פרטים בלחיצה פה
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה