"מה לעשות כשאשתי כל הזמן מבטלת אותי?..."

"זה א'-ב'!, זה בסיסי לגמרי,

אין פה בכלל מה לדבר,

לנהוג ככה זה חוסר אחריות מוחלט!..."

זה אחד המשפטים שנוּרים מפיה כלפיו

בטון מוכיח שלא משאיר ספק בצדקתה,

או:

"איזה מן דבר זה??"

היא שואלת אותו, כשבבסיס בשאלה נמצאת ההנחה

שאין דבר כזה! וזהו מן דבר שלא מקובל

ואין לו כל מקום כלל..

"... זה יוצא לה כל כך טבעי.." הוא ממשיך ומספר,  

"יש משהו מבטל בטון שלה

שלא נותן לי מקום, עד כדי כך שאני מוצא את עצמי שותק..

מצד אחד ככה אנחנו לכאורה לא רבים,

מצד שני השתיקה שלי מעלה בי מרמור, שהולך ומצטבר

ופשוט בא לי להתרחק ממנה.

לא בא לי להתקרב אליה ולא לדבר אתה..."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תרבותית, התרגלנו לנסות לתקן את האחר

ולגרום לו לחשוב ולהיות כמוני.

ההתנגדות (והפחד מְהַ) שוֹנֶה כל כך גדולה,

שלפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו

מוקיעים את מי שמולנו ואפילו מביעים ממנו סלידה (לא רק מהמעשה שלו)

כך שהקיום שלנו (שלכאורה מיוצג על ידי דעתנו בנושא)

"נהיה" בטוח.

כשהיא } מביאה  את התוכחה הזו,

הוא { נאלם ושותק. אוגר בתוכו עוד ועוד כעס

נאלם ושותק מתוך מקום שמרגיש חסר אונים,
למרות שאיננו באמת חסר אונים.

ככל שהוא שותק ומסתגר,
סביר להניח שהתוכחה שלה תגבר..

וההסתגרות שלו גם..

והם בלופ..

אז איך אפשר אחרת?

לכל אחד מהם יש החלק שלו בריטואל,
הוא { -
בלהרגיע את המקום שמשתתק,
לרפא את חוסר האונים,
ולהצליח לבטא את הקול שלו מתוך שקט

והיא } בלהרגיע את המקום המבטל,
באשר הסיבה לקיומו
ולהצליח לבטא את הקול שלה מתוך שקט

אם למשל...

היא } תצליח להביא סקרנות

במקום ביטול ותוכחה על מה שאמר או עשה,

באמת באמת לשאול ולחקור,

למה התכוון?

מה בעצם רצה כשעשה כך?

מתוך רצון אמיתי לדעת, להבין..

והוא { יצליח להרגיע את הפחד לְדָבֵּר

הפחד שמשתיק אותו ומגדיל את הכעס,

הפחד שרק מרחיק אותו ממנה יותר,

אז... הם יוכלו לקיים מערכת יחסים

בה יש שיח אמיתי,

בה יש מקום לשנינו,

לאֵחֵרוּת הנפלאה של כל אחד מאתנו,

בה ישנה הדדיות

בה לגמרי טבעי ולגיטימי שלא נסכים על משהו

ויחד עם זאת נוכל לשוחח עליו,

להביא כל אחד את דעתו, מחשבותיו, רצונותיו,

להאיר, להסביר, להפרות,

אז.. נוצרות עוד אינספור אפשרויות שלא ראינו קודם

מן win win,

בניגוד למקום הסגור והשכיח בו זה או אני או אתה.

למשל, במקום ש:

"לא בא לי לצאת לטיול היום"

יתפרש אצלה כ: "אוףףף עוד פעם העצלן הזה...

                       תמיד מתנגד לכל רעיון שאני מעלה.."

ויְחָוֶוה כדחייה,

הרי שכשהיא מצליחה להביא סקרנות אמיתית

ולבדוק למה,

פתאום זה נשמע לה הגיוני שאחרי השבוע העמוס שהוא עבר,

הוא זקוק למנוחה,

פתאום במקום להתרחק ולהסתגר

ולוּ מעצם זה שהקשיבו רגע זה לזו,

נוצרה קרבה,

נרקם ביטחון

ועלתה אפשרות נוספת לבילוי שעונה על הצרכים של שניהם.

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נכון,

שההרגל הישן מוטבע בנו,

ואכן אנו רגילים לו מצד אחד

אך מהצד השני מתוסכלים ממנו,

תסכול שהולך ומתעצם.

אז איך אפשר לשנות הרגל

אם הוא כל כך מושרש בתוכנו?

אקדים ואומר שבעיני המטרה של התסכול

היא לעורר אותנו לשנות הרגלים,

שאמנם התרגלנו להם אבל כבר לא משרתים אותנו.

ויחד עם זאת,

מאחר ולרוב הוטבעו בנו לאורך הילדות,

אז היינו יותר חושיים ופחות יצורים חושבים

(כך לפחות עד גיל 7, המוח הקוגניטיבי פחות פעיל

והחלקים הפרימיטיביים יותר של המוח "על ההגה")

ההרגל מוטבע בנו בכמה רמות

בערבוב אינפורמטיבי, כמו פקעת סבוכה

ברמה הפיזית, הרגשית, המנטלית והרוחנית.

על מנת לשנות הרגל, אנו נדרשים 

להיות בחיבור לארבעת הרמות בהן הוא מקודד.

המפתח לשינוי נמצא בהסכמה להיות בחיבור ל 4 המישורים במקביל. 

משם הגישה ל"צופן".

כל פעם מחדש אני נפעמת לגלות עד כמה

כל התשובות נמצאות בתוכנו,

עד כמה הגוף זוכר הכל, עד כמה הזכרונות

מאוכסנים ונשלפים במדויק,

כן... גם אם אנחנו בטוחים ש:

"אני?, אין לי זכרונות מהילדות.."

ואז, כשאנחנו נכנסים לתהליך

הוא יכול להבחין שכשהיא } משתיקה אותו

(רק מהמחשבה על כך) מופיע לחץ בבטן, (תחושות)

ויש שם גם בושה וחוסר אונים (רגשות)

ועולה זיכרון של השתקה של אמא,

שלא היתה פתוחה לשמוע את רצונותיו כשהיה חוזר מבית הספר,

השתקה שהכאב אודותיה צרוב עדיין בתאים...

אז, כילד, באמת היה חסר אונים.

היום איננו כזה, אם כי כל עוד לא ריפא את המקום ההוא,

הוא סוחב את חוסר האונים וחווה עצמו ככזה

(בדיוק אותו חוסר האונים שמוביל לשתיקה כתגובה גם היום.)

תהליך כזה כמו פורם את הפלונטר

משחרר את החוטים,

ואנחנו כמו מחווטים מחדש את החיבורים,

סוללים מסלולים חדשים במוח.

וככל שאנו לומדים ללכת במסלול החדש

הוא מחליף את הישן –

בו נסעו על אוטומט ההרגלים שלנו.

ככה היא } יכולה לעבוד על ההרגל שלה להשתיק,

שנבע מהדגמים ההישרדותיים שפיתחה כילדה

והוא { יכול לעבוד על הדגם ההישרדותי שלו לשתוק

דגמים שפיתחנו כדי לשרוד,

שהצילו אותנו,

שבזכותם אכן שרדנו,

שבזכותם פיתחנו איכויות בתוכנו,

אך יש להם קליפה נוקשה שכבר לא משרתת אותנו.

תהליך ריפוי שכזה מאפשר ל"קליפה" להינמס

והיופי הוא

שכשעובדים בדרך הזו, השינוי מיידי,

נכון שנדרשת נחישות והתמדה

כדי להטמיע את המסלול החדש,

אבל המסלול החדש נוצר מיד.

מעכשיו ההגה בידינו,

כך נוכל להוביל את עצמנו מהישרדות לאיכות,

כך נוכל להוביל את הקשר הזוגי שלנו לשגשוג ופריחה!

זה קורה בתהליכים זוגיים

וגם בתהליכים פרטניים.

פה בשבילכם'

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.