כמה פעמים שמעת את עצמך אומרת:
"אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי..."
והרגשת שסיפור חייך חוזר על עצמו שוב.
"שוב אני מרגישה לא שייכת,
שוב הבדידות עוטפת אותי בעקצוצים מציקים...
שוב חווית הדחייה...
נמאס לי, אני ממש מיואשת..."
לפני כמה ימים ישבה מולי ד. שפופה ומכווצת
כאילו ניקזו ממנה את החיוּת שלה
וסיפרה לי כמה מוכר לה התסכול הזה,
מאז שהיא זוכרת את עצמה
הרגישה לא שייכת,
כילדה במשפחתה היתה האחות הקטנה,
שלא התייחסו ולא שאלו לדעתה,
בין החברות לא פעם הרגישה אאוטסיידרית
וגם עכשיו מולו { זה עולה-
שוב היא לא שייכת
שוב הוא חוגג לו עם כוווולם
והיא... שוב נשארת מאחור..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
העניין הוא כזה,
אנחנו כמו ספוג.
זה הדימוי הכי מוצלח שלי.
ספוג עם יכולות של מגנט.
במיוחד בשנים הראשונות לחיינו,
עד גיל 7 אנחנו קולטים חושית מה שקורה סביבנו
ומה שקלטנו מאוחסן בנו
בכמה רבדים:
גם בתחושות – ברובד הפיזי
גם ברגשות – כמו עלבון, תסכול, חוסר אונים,
גם ברובד המנטלי – דפוסי חשיבה שפיתחנו
כתוצאה מהתסכול שחווינו,
כמו שד' סיגלה לה:
"אני לא צריכה אף אחד, יכולה להסתדר לבד.."
(מה שלכאורה מגן עליה מפני הדחייה
אבל משאיר אותה באופן תמידי לא שייכת..)
וברובד הרוחני – אמונות שקריות שמתקבעות בנו
כתוצאה מחוסר האונים שחווינו אז.
במקרה הזה – יכולה היתה להתקבע אמונה כמו:
"אני לא מספיק טובה לכן אני לא שייכת."
הספוג הזה שאנחנו
ממשיך לספוח עוד ועוד חוויות דומות לאורך השנים.
אפשר להסביר את זה על ידי הכלל
"דומה מושך דומה"
ואפשר גם להסביר את זה
בכך שלמעשה התפיסה שמורכבת מ 4 הרבדים הללו
היא כמו מסננת שדרכה אנחנו רואים וחווים את העולם.
דרכה אנחנו חווים את המציאות
בצורה שאיננה אובייקטיבית,
בצורה שמתורגמת ומפורשת בהתאם לתפיסה
וכך בין היתר חוויות מסוימות למשל של חוסר שייכות
מקבלות הד וווליום חזק
וכשישנן חוויות אחרות בהן יכולנו לחוש שייכות
הן לא מורגשות או יותר נכון לא נקלטות במערכת.
כך התסכול הולך וגדל
ואנו כמו משחזרים אותו שוב ושוב.
אחד השיאים מתקיים בזוגיות,
שם נמצאת הפנטזיה הרומנטית,
שם נמצאת הציפייה ש "הוא יתן לי כל מה שלא קיבלתי.."
"הוא יציל אותי.."
מה שלרוב בתקופת ההתאהבות
יכול להתפרש כאילו באמת עומד להתרחש.
וממרום התקווה,
אנחנו מתרסקים לאכזבה כואבת
ושוב – the story of my life חוזר על עצמו
ושוב אני לא שייכת...
זו הסיבה למשל לכך
שגירושין אינם פתרון.
לפחות לא לבעיה הזו של הסיפור שחוזר על עצמו.
כיוון שממילא סיפור חיי החל לפני שהכרתי את האיש שלי,
ובדיוק כמו שברית החיבור בינינו לא הצליחה לשנות אותו
כך גם הפרידה ממנו לא תעשה זאת.
למעשה, זה לא יכול לקרות בכלל ממשהו חיצוני,
זהו תהליך פנימי.
מי שיכול לשנות את הסיפור הוא אני.
לא לגמרי אותו האני שבו הוא נוצר –
אלא האני הבוגרת.
הסיפור התקבע בתפיסה בעודנו ילדים
חסרי אונים שתלויים בהורים או במי שטיפל בנו
ולמרות שאנו לא פעם עדיין חווים עצמנו כאלה
ונותנים בכל פעם למישהו אחר בחוץ
את הכבוד להציל אותנו
בין אם זה אהוב, או מאהב, בוס או אפילו משהו חומרי,
בעצם בעצם רק אנחנו יכולים לשנות את הסיפור
אבל לא,
זה לא יקרה סתם כי נחליט
כיוון שהסיפור לא התקבע קוגניטיבית,
לא מדובר בהחלטה שיכלית,
שכן התפיסה מקודדת גם בגוף, גם ברגש וגם ברוח
ועדיין נדרשת לקיחת האחריות שלי על חיי
כשלב ראשון.
הבנה שלמרות שמאד רומנטי ומפעים
לחכות שאהוב ליבי יציל אותי,
מה שחונכנו וגדלנו עליו באינספור אגדות,
אהוב~ת ליבנו הראשון~נה הוא~יא אני עצמי ❣
נכון גם שאיננו יכולים לעשות את זה לבד,
כיוון שאנו שבויים בתפיסה הצרה,
אותה תפיסה שמשכנעת אותנו שאנו חסרי אונים
שגורמת לסיפור לחזור שוב ושוב
יחד עם זאת, זה בהחלט אפשרי ❣❣
לא רק שזה אפשרי,
בעיני זוהי מהותה של התפתחות וצמיחה
וכדי שזו תתרחש
התסכול מבעבע בנו וכמו דוחף אותנו לָשינוי
ככל שנסיר את הצעיפים שמסתירים לנו את האמת,
ככל שנציל את עצמנו,
כך נשנה את סיפור החיים הכואב ההוא,
ונצליח להיות חלק מ...
נצליח לייצר חיבור אמיתי,
נצליח לממש את הכמיהה העמוקה שבליבנו.
כל אחד ואחת עם הסיפור האישי שלו
בנוסף לההשפעה הקולקטיבית של החברה והתרבות
בה אנו חיים.
לא רק שזה אפשרי,
זה מרתק, מרגש ומשמח בכל פעם מחדש
להצליח לבקוע ולבקע עוד שכבה בתפיסה,
לראות יותר ויותר אור
ולחוות את החיים יותר במלאות.
ואז עולה השאלה:
איפה הייתי עד עכשיו?
למה לא עשיתי את זה קודם??
אפשר לעשות את זה באופן פרטני,
ואפשר גם לעשות זאת בזוג
והממוקד בו ביומיים אתם מצליחים שוב
לייצר את החיבור ביניכם
ולעלות על דרך חדשה ואוהבת)
דרך מופלאה שמאפשרת לממש את כמיהת הלב
פה בשבילך,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה