"ה"- עיקרון שכשמפנימים אותו אפשר לצאת מכל לופ זוגי (ובכלל)

לכל זוג ה'ריקוד הזוגי' שלו,
ואני מתכוונת לריקוד, 
שלרוב הוא לא ממש חגיגה...
זה שאנחנו מוצאים את עצמנו 
נקלעים אליו שוב ושוב
ומגיבים באופן שרק מגביר את קצב הריקוד,
כך שהתסכול הולך ומתעצם..

זה לא חשוב מי התחיל אותו,
לרוב, זה משהו כזה בלי התחלה,
כי הוא כאילו נמצא שם על אש קטנה
ומספיקה תנוּעוֹנֶת של אחד מאתנו
ו... הופס, 
אנחנו בתוך הסחרור

הריקוד הזוגי שלנו מונע 
מהאישויים האישיים של כל אחד מאתנו.

זהו "מקור האנרגיה שלו"

למשל, 
כשהיא { ממש ממש רגישה להתעלמות
והוא } ממש ממש רגיש לביקורת,

באופן לא מודע
הוא } נמשך אליה - זו שיש לה נטייה לביקורתיות
והיא { נמשכה אליו -
כן, זה שיש לו מנגנון הישרדותי שנעזר בהתעלמות.

זה קורה, על מנת שכל אחד מהם 
יוכל לעבוד על הרגישויות שלו מחד - 
לחזק את חוסר האונים ולצמוח אל "אונים"

ומאידך -
ובו בזמן לרכך ולהרגיע את מנגנוני ההגנה 
ולהיות פחות ופחות במצב בו הם 'זקוקים'
לקוצים של הביקורת/ לחודי ההתעלמות..

זאת אומרת -
כשהוא יתעלם והיא תרגיש את התסכול,
יש לה { הזדמנות לפגוש את הכאב הילדי בתוכה
שהוא 'ה' כאב של חייה,
ולרפא אותו.

משמעו שעם הזמן היא פחות ופחות תהיה מופעלת 
על ידי ההתעלמות,
לא שהיא תהיה לה נעימה, 
אבל כבר לא כל כך מאיימת.

במקביל - לו } יש הזדמנות לבחון,
האם המנגנון הזה באמת באמת משרת אותו?

לרוב, מנגנוני ההתגוננות הילדיים שלנו
לא באמת עושים את העבודה,
למרות שזה הסיפור שהם מספרים לנו.

האם באמת ההתעלמות מגנה עליו?
או שמא יוצרת חווית סכנה, בדידות ועצב 
שרק גדלים והולכים...

כנ"ל לגבי הביקורת -
לו } יש הזדמנות לחזק את עצמו כך 
שהביקורת אם תגיע לא תאיים על מהותו,
ולה { יש הזדמנות לפתח כלים אחרים מביקורת
על מנת להשיג את רצונותיה,

שהרי גם כאן -
הביקורת - גם אם מספרת לה 
שככה תוכל לקבל את מה שהיא רוצה
וגם כשהביקורת מתעטפת במסיכות שונות,
כל עוד מילותיה טעונות בביקורתיות -
בדיוק ההיפך קורה -
הוא רק מתרחק ומתעלם ממנה יותר.

מנקודת המבט ההתפתחותית,
המטרה של המפגש ביניהם
הוא לדרבן כל אחד מהם לצמיחה וריפוי,

אלא...

שזו לא ממש מציגה את עצמה
ומצפה שנבין את זה בעצמנו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בתחילת הקשר שלהם,
כמובן שהכל היה מושלם
ולא היה זכר וסימן לבאות,

אבל עכשיו, הם כמו בסמטה ללא מוצא
לא משנה מה היא עושה,
היא ניסתה הכל - וכלום לא עזר..

כך בכל אופן היא מרגישה למרות שאין זו האמת,
אלא האמת החלקית כל עוד היא 
בתודעה הישרדותית
ומה שהיא עושה נע 
בין להילחם בו ללהיכנע לו,

בין היתר, מה שניסתה ולא הועיל היה:
לכעוס על כך ולדרוש בתוקף שיפסיק/
להתרחק ולעשות בְּרוגז - להתעלם חזרה/
לנסות להסביר במסווה של שלום 
כשלמעשה הבטן מלאה בתסכול
ועוד ועוד ניסיונות. 

אפשר להגדיר את נסיונותיה ככאלה
שמנסים לשנות אותו
מנסים להפסיק את ההתנהגות הזו שלו

אפשר גם להגדיר אותם ככאלה
שלא באמת מגיעים אל החלק הכואב בתוכה
שצמא להתייחסות ממנה
שְכָּמֵהַ לחיבוק, לרכות, לנראות ואהבה פנימה.

ולכן - הריקוד ממשיך ומסתבך יותר ויותר

אגב, 
גם אם הוא היה מרָצֶה, ונענה לבקשותיה,
גם אז זה לא היה מרגיע את הצמא שבה,
כיוון שזה - כל עוד הוא צמֵא כל כך
עליו לרוות ראשית מבפנים
ורק אז יוכל להתמלא מן החוץ

על אחת כמה וכמה כשהוא מתמרד
ועושה דווקא, (במודע או שלא)
וכאילו דורך לה שוב ושוב
על האצבע עם עקב חד ומכאיב...

כל זוג והריקוד הזוגי המתסכל שלו,
ככה אמור להיות
אבל לא אמור להישאר כך לנצח

באנגלית זה נשמע טוב יותר :

It meant to be
But does not mean to last

ככה זה אמור להיות
מנקודת המבט דרכה אני רואה את הדברים
כיוון שאנחנו נמשכים לסיטואציות ולאנשים
שמדגישים עבורנו את המקומות הלא פתורים שלנו

מנקודת המבט הקורבנית -
מאמללים אותנו,

מנקודת המבט ההתפתחותית שלנו -
זוהי דרכנו להבחין, לגלות, להבין ולרפא
את החלקים הכואבים שבתוכנו,
על מנת שנוכל 
לצמוח וללבלב להיות השלם הנפלא שאני

זאת אומרת 
שאחרי שגילינו מהו הריקוד הזוגי שלנו,
השלב השני שהוא טריקי,
ומאד מפתה לא להתקדם לעברו 
(פיתויי אגו, צדק, צדקנות, אשמה ודומיהם)

יהיה לשנות את ההרגל
להאשים את האחר במה שקורה לי.

אני יודעת, זה ממש לא טרוויאלי
אולי אפילו בא לך להפסיק לקרוא פה..

במיוחד זה לא טריוויאלי
כשאין חלופה,
כשלא התנסינו בחוויה המרחיבה
שהריפוי מאפשר לנו
(אגב גם אז האגו מצליח להמשיך ולתחמן אותנו
ולהחזיר אותנו לסימטה החשוכה ההיא
והוא מתוחכם...להוריד את הכובע..)

ובכל זאת, אגדיר את הדרך,
אם מצליח לך לבד תבורכי,
ואם זה הזמן הנכון לכם לקבל תמיכה וליווי ממני
לחצי כן ונתאם ❣

הנה זה:
לשנות את הכיוון של האצבע המאשימה,
תוך שהיא מתנקה מאשמה,
לעשות U turn, לחזור לעצמי פנימה,
לזהות מה קורה בתוכי,
מהו הצורך שלי,

רגע.. רגע,
לא בראש, לא רק להבין מה אני צריכה,
אלא ממש ממש עם הלב שלי,
להסכים להרגיש 

להיות עם הרגשות הסוערים בתוכי
שרובם מוכרים לי מימי ילדותי 
ומתוך כך שייכים לילדה שבתוכי
לחבק, לחזק, לרפא
ולגדל אותה אל הגדולה שאני היום.

אז,
כשאני ממלאה באמת את הצורך,

אז,
אני לא מגיעה אליו עם קערה ריקה
ובקבצנות שכל כך נפוצה סביבנו
דורשת/ טוענת/ תובעת/ מתלוננת כלפיו למילוי

אז,
אני מגיעה עם קערה ולו במעט מלאה יותר
ויכולה לבקש ממנו אם יש לי רצון נוסף,
כאן זכותו להסכים או שלא
ואם הוא נאות להזמנה שלי, 
סבבה ושנינו שמחים
וגם אם לא, אולי אחר כך..

(אני לא בחווית תלות בלתי נסבלת
שמכבידה עליו כל כך ומייצרת התנגדות אצלו)

זה כמו שאני באה עם כוס ריקה
ודורשת ממנו או מתלוננת
למה אתה לא שותל בה דשא??
מה בסה"כ ביקשתי?

לעומת מצב
בו אני באה עם כוס שכבר יש בה קרקע פוריה
שאני מילאתי מעצמי,
נינוחה ושבעה במידה מסוימת,
ומזמינה אותו להוסיף קצת דשא משלו
בקלילות, שמאפשרת לו את החופש לבחור

ומתוך בחירה ורצון 
נוצר חיבור מזן אחר בינינו

וחיבורים שכאלה...
אמן כן ירבו  ❣❣❣

לחיי האהבה הקלילה
והחיבור השמיימי שהיא מאפשרת,

פה בשבילכם
עם כלים ותובנות
שבכוחם להעלים את המהמורות,
כדי להצליח לעבור משדה ההישרדות
שהתפיסות בהן אנו שבויים מייצרות לנו,
ולסלול יחד נתיבים חדשים 
אל עבר איכות ואהבה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן