מה התסכול הזוגי שלך בא ללמד אותך?

בעוד שההרגל הוא להתלונן על המצב/
לדרוש מהאחר שינוי/
להאשים, לשפוט, לכעוס..
(בכל אלה האצבע המאשימה מופנית החוצה)

מה שיכול להיות מאד מעניין
ובאופן מפתיע גם לשנות את המצב המתסכל,
הוא דווקא הסקרנות והחקירה-
מה התסכול הזה בא ללמד אותי?

גם אם כולם יסכימו איתך
ש"מה שהוא עושה לא מכבד",
ו"ככה לא מתנהג בן זוג לזוגתו"
וכו'
ובלי לבטל את אלה (!),

ככל שנצליח להניח אותם ולו לרגע בצד,
להפנות את תשומת הלב אל עצמנו
ולבדוק:
איפה זה פוגש את הסיפור האישי שלי?
על אילו נקודות רגישות זה דורך אצלי?
ייפתח עבורנו עולם חדש של אפשרויות.

וזה לא משנה אם זה:
שהוא רוצה יותר סקס ממך ולוחץ,
או שאת זו שרוצה יותר ממנו וחווה דחייה כשהוא מסרב,
או שהוא כועס כל פעם שאת מבקשת ממנו משהו,
או שאת כועסת כל פעם שהוא מבקש ממך...

לא חשוב מה התסכול
ככל שכיוון ההתבוננות שלך יהיה פנימה
בהתכוונות סקרנית ללמוד ולרפא,
כך תוכלי לנצל את התסכול לריפוי
כי כמו שדר הנדריקס אמר:
"כל קונפליקט הוא בעצם הצמיחה שלנו שרוצה להתרחש-
אם אנחנו רק מאפשרים לה..."

כלומר במקום להמשיך להתגושש עם מי שמולנו,
עושים U-turn,
מפנים את המיקוד אל עצמנו
ובודקים:

• למה בעצם זה קשה לי כשהוא מאחר/ מתעלם/ לא מפרגן...
• מה אני חשה בגוף
• אילו רגשות זה מעלה בי,
• ממתי אני מכירה את התסכול הזה,
• איך זה דומה או שונה לבית בו גדלתי
• ואיך זה מתנגש עם התפיסות שאימצתי בחיי..

(אגב, אם בין הרגשות ברור לך שיש גם כעס כעס-
שהינו מכסה מוכר וידוע שנפוץ מאד סביבנו
ושומר אותנו מאחורי חליפות הישרדות
רחוקים מעצמנו ומהאחר,
כדאי להעלות פה שאלה נוספת
אילו רגשות פגיעים מסתתרים מתחת לכעס?
לתת להם לנבוע מתוכי
ו... להוסיף ולשאול:
מה בעצם הצורך שלי שלא סופק?
(וכשלא סופק עלה הכעס)

כי כמו שארנינה קשתן אמרה:
(אני רואה שאני במצב רוח של ציטוטים היום :-)
"מאחורי כל צרחה יש צורך לא מסופק"!
~~~~~~~~~~~~

ואז...
כשעולות תשובות לשאלות הללו-
כבר אז... 
את עשויה להבחין בהקלה ולו קלה,
רק מעצם השהייה עם מה שעלה,

כי כשאת ערה לצורך שלא סופק
את בעצמך כבר מספקת אותו לעצמך

למשל:
הוא } כועס בכל פעם שהיא לא עומדת בזמנים,
זה מכווץ לו את הבטן,
מכעיס אותו,
(ומתחת לכעס יש עלבון על חוסר התחשבות)
ואז, תוך כדי שהוא נותן לתחושה ולרגשות להיות
הוא נזכר שזה בעצם ממש מוכר לו מהבית בו גדל,
שם היה אח בכור ואחראי,
ולקח על עצמו להיות יד ימינה של אמא
שהיתה מבוגרת וזקוקה לעזרתו,
אמא שמאד הקפידה על עמידה בזמנים
והיתה כועסת כשהיו מאחרים.
את המסר שלה היה מעביר לאחיו הקטנים אז,
את המסר הזה הוא ממשיך להעביר לסובביו -
אשתו וילדיו היום,
עם אותו הכיווץ והכעס שלקח על עצמו מאמא

היא { מסתבר
שבכל פעם שהוא כועס עליה כשהיא מאחרת,
עולה בה תחושה של מחנק בגרון,
עצב ובלבול גדול
וכשהיא שוהה בתחושות
היא נזכרת שגם אבא שלה
שהיה אבא אוהב מאד אגב,
היה כועס מאד כשהיו מאחרים
וכשהוא היה כועס...
זה היה כל כך מפחיד אותה
שהיא היתה מאבדת פוקוס ומתפזרת

בדיוק מה שקורה לה היום
כשהאיש שלה כועס עליה.

כשהם מדברים ומבינים את זה,
וגם נושמים אל הגוף, שוהים עם הרגשות
משהו מהדבק שקיבע את הסיפור ההוא
מתחיל להתמוסס

אצלו קצת מהכעס מתפרק,
אצלה הבלבול מתאייד,
מתאפשרת הקלה ורווחה.

אז נשאר העניין הענייני
נקי מהמרבץ האמוציונלי שהכביד עליו ועליהם
ופתאום זה לגמרי פשוט
לבקש,
להתכונן מראש בלי הלחץ
ולהצליח לעמוד בזמנים.

~~~~~~~~~~~~

לרוב המריבה היא לא באמת 
על מה שאנחנו מתווכחים

אלא על הצורך שנמצא מתחת לפני השטח

ככל שנצליח לעשות את ה U-turn הזה 
שוב ושוב,
כך נרכך עוד ועוד שכבות הישרדותיות,
נחשוף ונתמיר דגמי חשיבה והתנהגות הישרדותיים 
לכאלה שמאפשרים לנו רווחה
וחיבור אמיתי
ונצליח באמת באמת לדבר.

אז - גם נצליח בקלות
לפתור כל מה שפעם היה בעיה.

לחיי הכנות, הבהירות
והחיבור מלב אל לב שהן מאפשרות

פה בשביל להתרגש אתכם
כשאלה מתאפשרים,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

איך לצאת מלופים ללא מוצא בזוגיות?

לא משנה מי התחיל,
מתי זה התחיל
ומה היה הטריגר הראשוני,

לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו
בתוך ההתנהלות הזוגית
תקועים בתחושה של אין מוצא

היא { תגיד (למשל)
"זה בגלל שהוא לא לוקח חלק בנטל"

והוא } יגיד (למשל)
"זה בגלל שהיא לא מפסיקה לצעוק"

כל אחד מהם מתבצר בעמדתו,
מחכה שהשני יפסיק ל... או יתחיל ל...

ולרוב כמי ששומע מהצד
ההתבצרות שלו } (למי שמקשיב לו)
וגם שלה { (למי שמקשיבה לה)
תהיה מאד הגיונית ומוצדקת,
ומאד מובן יהיה ש"ככה אי אפשר להמשיך..."

ובכל זאת,
כל עוד זה הכיוון -
שהיא מחכה שהוא ישנה
והוא מחכה שהיא תשנה -
ייווצרו ביניהם עוד חומות וריחוק,
ובמקרה הטוב ירגישו צודקים,
אבל... יישארו לגמרי לבד.

אז מה כן?

אתחיל בסיפור קצר על עצמי
שיקל על ההסבר בהמשך:

אם אני כילדה חוויתי דחייה,
מספיק היה מבט "עקום" מאבא שלי
שיעורר בי את כאב הדחייה
ואתו את המסקנה המתבקשת
שאני לא מספיק טובה כפי שאני

הדרך שלי - האוטומטית -
להתמודד עם חווית הדחייה
מורכבת מ 2 אפשרויות:

או שאקח את הצד האקטיבי - ואדחה בעצמי
כלומר בתוך מערכות יחסים
על מנת לכאורה להימנע מדחייה
אהיה זו שדוחה ראשונה,
אשמור על ריחוק,
אהיה פחות נחמדה, פחות יוזמת,
פחות משתפת פעולה,

(אני מקדימה ואומרת שמן הסתם
זה רק לכאורה מונע דחייה,
כיוון שכשאני מתרחקת, מתרחקים ממני בחזרה
וחווית הדחייה לא נמנעת,
אלא להיפך - משוחזרת שוב ושוב)

או שאקח את האופציה השנייה -
ואהיה מאד מאד מרָצָה,
אעשה הכל על מנת להוכיח שאני מספיק טובה,
על מנת שיקבלו אותי כפי שאני.

גם האופציה הזו מן הסתם לא תניב קבלה
ותשאיר אותי תמידית
כשפחד הדחייה מתקיים בקרבי
וחווית הדחייה אורבת ומגיעה לה שוב ושוב

(לרוב ננוע בין 2 האופציות)

סביר להניח,
שאם חווית דחייה מתקיימת בקרבי,
טרם עיבוד שלה,
מה שאחווה מן הסתם מן האחר זה
כמובן... דחייה

ואז, ההרגל הטבעי והמאד נפוץ סביבנו יהיה
להאשים את האחר,
בכך שהוא לא מקבל אותי,
שהוא לא נחמד,
שהוא לא משתף פעולה,
שהוא לא רוצה להיות אתי,
שהוא מתעלם ממני
וכו..
מה שכנראה לגמרי נכון, אגב...

ובלי להוריד מעצמת התסכול,
יחד עם הקושי -
שמי כמוני יודעת עד כמה הוא בלתי נסבל,

הדרך לשנות את המצב
במקום להאשים אותו (!)
ולחכות שהוא ישתנה,

תהיה לבדוק -
מה אני עושה שמונע ממני חווית קבלה,
או יותר נכון -
איך אני יכולה להביא ממני קבלה, אהבה, חיבור

ולא,
אני לא מתכוונת לעוד יותר התרפסות, ריצוי וויתור,
אלא ליצירת חווית קבלה ממני אלי,
שמקטינה עד כדי מייתרת
את התלות שלי באישור הסביבה,
את התלות שלי בקבלה ממנו
כתנאי לקבלה ממני

(וזה משפט ששווה לקרוא שוב)

ככל שאצור קבלה ממני אלי,
ייווצר חוסן פנימי בתוכי,
שלא שם תנאים לאהבה ממני,
ויאפשר לי להביא את עצמי
בלב פתוח, ברכות, באהבה
(ובעיניים פקוחות כמובן)
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע.

(* האמור לעיל מתייחס למרחבים זוגיים
בהם ישנו רצון משני הצדדים להתפתחות
ולא למרחבים בהם ישנה פוגענות ואלימות -
שם נדרשת התבוננות בעיניים פקוחות ומתוך הקבלה
של עצמי ואהבה לעצמי -
תיבנה יכולת להציב גבול מול כל מה שלא מכבד אותי )

אם חווית הדחייה עדיין מתקיימת בתוכי,
לא משנה מה הוא יעשה,
כמה שהוא יהיה נחמד, יפרגן, יאהב,
המיקוד של המערכת שלי
יהיה על אותם הרגעים בהם הוא לא
(ככה אנחנו בנויים
וכל עוד מתנהלים מהאוטומט זה המצב)

כל עוד חווית הדחייה ערה בתוכי,
היא מנהלת אותי,
מייצרת מצבים של דחייה
ומראה לי את המציאות דרך פרספקטיבת הדחייה

כך שגם אם הוא ישתנה -
למרות שההתנהלות שלי כמי שעדיין
חווה עצמה דחוייה תקשה עליו -
אבל גם אם הוא יתעלה מעל זה,
אני אתקשה מאד לקלוט ממנו קבלה.

במילים אחרות,
ראשית נדרש ממני
לייצר בתוכי "רצפטורים" של קבלה
על מנת שאהיה מסוגלת לקלוט קבלה מן החוץ

ואת אלה - את ה"רצפטורים" האלה -
עלי לייצר בעצמי
על ידי אהבה וקבלה ממני אלי,
על ידי התמרת המסרים של הדחייה
ושחרורם מהמערכת שלי.

בקיצור -

אם אני רוצה אינטימיות בחיי הזוגיות שלי,
למשל -

עלי לבדוק מהם המחסומים שבי
שמונעים ממני להיות באינטימיות,

כן,
מה בתוכי מונע ממני את מה שאני רוצה (!)

יכול להיות שאגלה
פחד מדחייה,
פחד מנטישה,
תלות גדולה באישור הסביבה
והרגלים שונים שנובעים מאלה.

ורק,
אני מרשה לעצמי לומר - אך ורק
לאחר שאני אתמיר את התכנים הלא מודעים הללו,
רק לאחר שאנקה מהמערכת שלי
את התפיסות והאמונות
שאימצתי לאורך השנים,
ואחליף אותם בקבלה ואהבה לעצמי,
רק אז,
תוכל להתבהר לי התמונה,
אוכל להבחין ולקלוט לתוכי קבלה, אהבה, יחד...
אוכל להיות באינטימיות עם עצמי

ורק אז, אוכל ליצור אינטימיות שכזו
במרחב הזוגי שלי

אז...
מתוך החוסן הפנימי שנוצר,
ידיעת הראויה שאני,
הקבלה והאהבה לעצמי
(לא שהיא מייתרת את אלה מהחוץ,
אך כבר אינה תלויה בהם)

אז, אסכים "להסתכן" באהבה ובאינטימיות
למרות שהיא פוגעת ולא בתנאי שלא אפגע.

כמובן שככל שאנחנו כזוג
מחוייבים להתפתחות שלנו,
מוכנים לראות שבעצם מי שמייצר 
את הלופים שלנו 
אלה הם החלקים הלא מודעים שלנו,
ואין שם באמת כוונת זדון,

כך נוכל פחות להזדהות אתם מחד,
ומאידך פחות להילחם ולהתנגד להם,
כך נמשיך עוד ועוד
לפגוש ולהתמיר אותם
במחוייבות ודבקות בצמיחה שלנו,

כך נוכל להתנהל פחות ופחות
מהמקומות החשוכים של האוטומט
ויותר ויותר מתוך בחירה
וחיבור לאני האהוב/ה הגדול/ה שבי

כך נוכל לסלול לנו את הדרך
לזוגיות במיטבה!

לאותה הזוגיות שתמיד חלמנו שתהיה לנו.

כך נוכל לומר -
אני רוצה אינטימיות (למשל)
ובאותה הנשימה גם נוכל לממש :-)

אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב.
ישנם באמתחתי כלים מופלאים
שמלמדים אותנו איך לסלול לעצמנו
את דרך המלך הזו,
אשמח להיות עבורכם
ולהתרגש אתכם בדרך לשם

אפשר בתהליך זוגי,
לחצי כאן לקבלת פרטים נוספים
על יומיים מופלאים בהם אתם לומדים
כל מה שצריך לדעת
ומקפיצים את הזוגיות שלכם לשם

וגם בתהליך פרטני,
לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל שלי
משם כבר נתאם לנו פגישה
ויחד נגשים את חלומותיך

איך לשפר את התקשורת? **המעלית של הדי שלייפר**

לפעמים כשאנחנו מדברים
אנחנו מרגישים כאילו הצד השני
בכלל, אבל בכלל לא מבין אותנו,

יש לזה כמה סיבות אפשריות,
אחת מהן מוסברת נפלא
במטאפורת המעלית של הדי שלייפר:
(הדי שלייפר היא מטפלת זוגית בחסד עליון)

מטאפורת המעלית של הדי שלייפר,
מתייחסת ל"מעלית" פנימית
שנוסעת בתוכנו בין 3 קומות:
הפנטהאוס
הלובי
והמרתף

הפנטהאוס הוא הקומה החושבת,
ממנה יש לנו נקודת מבט גבוהה
יש בה הרבה חדרים מלאים במחשבים מתוחכמים,
יש בה סיפריה גדולה,
מעבדות מחקר,
ומסקנות אינטלקטואליות חשובות.
השפה של הפנטהאוס היא
שפת החשיבה

ואז ישנו הלובי,
שהוא משכן הלב,
הֵיְכָלָם של הרגשות שלנו.
הלובי הוא המקום בו
אנחנו מרגישים לעומקנו.
מהלובי אנחנו מדברים
את שפת הלב,
היא פרסונלית, רגשית,
חומלת ורכה

ומתחת להם נמצא המרתף,
שם הרגשות הלא מעובדים שלנו שוכנים,
הבכי, הצעקות, הטלטולים, הגניחות,
זה המקום בו אנחנו לא מצונזרים
ומביאים את עצמנו בצורה גולמית.
מידי פעם המעלית לוקחת אותנו לשם.
במרתף יש לנו הרבה מידע בסיסי
שאין לנו גישה אליו בפנטהאוס או בלובי.
אין מילים במרתף, יש רק צלילים, ריחות,
תחושות, אמוציות לא מעובדות...

כך שעל מנת שהשיחה תהיה בחיבור אמיתי,
משמעותית, מזינה, פורה,
עלינו להיות (באופן אידיאלי)
באותה הקומה של עולמנו הפנימי.

יש שיחות פנטהאוס מדהימות,
ישנם שיתופי לובי מרגשים
וישנם רגעי מרתף נפלאים.
(מבוסס על מטאפורת המעלית של הדי שלייפר)

זאת אומרת,
שלפעמים כשיש תסכול מחוסר תקשורת,
מספיק יהיה להבחין בכך
שכל אחד מכם נמצא כרגע בקומה אחרת,
לעלות או לרדת לקומה זהה
ולחזור לדבר באותה השפה.

 אחד התסכולים הנפוצים בהקשר הזה,
מתגלע כאשר היא { (לרוב) משתפת בקושי רגשי
כלומר נמצאת בלובי,
והוא } (שוב לרוב) מנסה מיד למצוא פתרון
כלומר נמצא בפנטהאוס

ולמרות שכולו רצון וכוונה טובה,
עולה בה תסכול,
שמעלה מן הסתם גם בו תסכול
והשיח מתפוצץ

כי מה שהיא { צריכה בעצם,
זו הקשבה מהלב, חמלה, אמפטיה.
מספיק חיבוק ממנו } והבטחה-
"אני פה אתך,
את אהובה בכל מקרה,
גם אם את טועה (וכולנו טועים)
אני מקבל אותך כמו שאת..."

בעוד שההרגל שלו }
בהשפעת התרבות והחינוך שלנו
הוא למצוא פתרונות
ואז...
למרות שהוא פועל בדיוק כפי שחונך,
הוא מוצא את עצמו ואת הפתרונות
נהדפים באכזבה,
מה שמעלה אצלו תסכול
ומייצר פלונטר
שעשוי להרגיש כבלתי פתיר.

עכשיו...
כשיש לכם ה"מעלית" הזו,
תוכלו באופן מודע -
ראשית להבין מה קורה,
להבחין באיזו קומה כל אחד מכם,
ואז,
לעצור לרגע, לנשום,
לקחת דקה,
לעלות או לרדת קומה
ולהמשיך את השיח,
הפעם באותה השפה.

מאחלת לכם שיחות מקרבות ומחברות,
תוך יצירת מרחב זוגי בטוח ואוהב

אמן!

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב
לפעמים האמוציות שבמרתפים
משתלטות ולא מאפשרות לנו לעשות rewind
ולהתחיל מחדש,
לפעמים יש לנו צורך בחיווט מחדש
שקשה לנו לעשות בעצמנו.
בדיוק לשם כך נועד האינטנסיב הזוגי,
יומיים אינטנסיביים
בהם אתם עוברים דרך משמעותית,
ומקפיצים את הזוגיות שלכם לרמה הבאה.
לחצי כאן לקבלת פרטים נוספים