מה אני עושה כשדברים לא עובדים ואני לא מרוצה?

כשהייתי בת שנה וחצי -
כך אמא שלי מספרת -
דיברתי שוטף,
הייתי עומדת במרכז המעגל מול כל הדודים
(הייתי הנכדה הבכורה והיחידה אז)
ומתמלאת מהתשואות...

אבל אז... (כשהייתי בת שנתיים)
נולד לי אח

תפנית בעלילה
ש"לקחה ממני את פיסת גן העדן"
והעבירה את תשומת הלב באופן טבעי
ממני - אליו.

כפעוטה באופן בלתי נמנע...
הפרשנות הפנימית שלי
לכך שכבר לא מריעים לי
היתה: "אני לא מספיק"

בשנים הללו -
פיתחתי תלות באישור הסביבה -
שליוותה אותי בהמשך חיי:

כשמחד דחפתי את עצמי להצליח ולהצטיין,
להעז,
לומר "כן" לכל דבר
כדי לזכות באישור, בתשואות הנכספים

ומאידך התפתח בי פחד מדחייה שמהול בבושה
שמנע ממני להביא את עצמי במלואי
מאחר ולא תמיד היו מגיעות תשואות,
ולא תמיד חוויתי שביעות רצון מסיבית
ממי שמולי.

הדפוס הזה כמו כל דפוס הישרדותי
הוביל אותי בדיוק אל מה שהכי פחדתי ממנו -

ככל שהייתי תלויה באישור הסביבה,
כשבו זמנית מתקיים בי הפחד מחוסר אישור
היה זה מתכון בטוח לדחייה (!)

באופן אבסורדי -
בדיוק ההיפך ממה שהדפוס מספר לי
(שהוא מוביל אותי אל עבר אישור)
~~~~~

הפחד ההוא מדחייה,
התלות ההיא באישור
הוטבעו בי בארבעת הרבדים:
בגוף (תחושת מחנק בגרון)
ברגש (עלבון, תסכול, עצב, דחייה)
ברובד המנטלי (למשל: אם אצטיין יריעו לי שוב)
וברובד הרוחני - בצורת אמונות שגויות
כגון "אני לא מספיק"

וככל שהחוויה לא נעימה לנו,
כך יצטרפו מנגנוני ההדחקה/ הכחשה/ הצפה
"לעזרתנו"
כשלמעשה יקָבְּעוּ את המצב
ובשיתוף פעולה עם הדפוסים התפוסים
יובילו אותי לשחזור שוב ושוב
של חווית הדחייה
כשבאיזה שהוא שלב
דפוס ההתנהגות הזה
הופך להיות הרגל.

אבל... 
למרות כוחו של הרגל...
יש דרך לייצר הרגל חדש:

בעוד שהדפוסים מופעלים אוטומטית,
כשרוצים לשנות ולצאת מהקיבעון,
העיבוד נעשה בדיעבד (!)

זאת אומרת שכל פעם שחוויתי דחייה,
עם כל הכאב שהביאה...
היא הביאה אתה גם הזדמנות מופלאה לעיבוד ושחרור מהדפוס.
אותו עיבוד שמוציא אותי יותר ויותר מהפלונטר!

או במילים של דר' הנדריקס -
"התסכול הוא בעצם הצמיחה שלי שרוצה להתרחש!"

כלומר אם בשנים הראשונות הייתי מדחיקה
ובורחת מלהיזכר בַּבּוּשָה שהרגשתי
כש"זה לא הצליח"..
כשלמעשה מה שעשיתי בלי לדעת..
היה רק לחזק את הדפוס (!)

היום, אני יודעת
שככל שאני מסכימה לפגוש את הצללים,
לנשום אל התחושות,
לפגוש את הרגשות הקשים,
לתת להם לזרום כדי להתמוסס
כך מתאפשר לדפוס החדש להחליף
ולאישור ממני אלי להיות יותר זמין לי.

כך, יותר ויותר
אני מצליחה לבוא בחיבור אל מהותי,
מהלב,
להסכים להיות מי שאני באמת
(לא המונעת מהתלות/ הפחד)
כך אני מוצאת יותר חוויה של אישור
מבפנים
וגם מבחוץ

מן הסתם...
נכון שפחות ופחות,
נכון שבעוצמות נמוכות יותר
ובכל זאת...
עדיין קורה שאני מרגישה "לא מספיק"...
שסיפור כזה או אחר
מעורר בי את הטעם המר ההוא
עם השיפוט והביקורת
וחווית הדחייה.

ואז, שוב...
אני שוהה בתוך הביצה הזו
של חוסר שביעות הרצון,
השיפוט, האשמה,
ה"היית צריכה יותר ל...."
שומעת את השיחות הפנימיות
שמחזיקות בעיקר שיפוטיות וביקורת
ופוגשת את המקומות הילדיים
שמרגישים בושה,
"לא מספיק", זנוחים אל מול תוכחה

ואז...
אני משנה כיוון,
מביאה רכות ואימהוּת ממני אלי
שמחליפות את השיפוטיות בסליחה,
נותנת לצללים להיות,
לא נלחמת בהם,
לא מדחיקה,
(כי כשאנחנו לא נותנים להם להיות -
הם מגיעים באיזה שהוא אופן לא צפוי ולא בשליטתנו)

נזכרת שאני (עד כמה שלא נעים להודות :-) 
בן אדם
ומכאן בהתפתחות אינסופית,

שְבְּמָהוּתנוּ כבני אדם,
אנחנו יצורים שלומדים מתוך התנסות
= בהגדרה אי הצלחות עד שמצליחים...

שככל שנביא שיפוטיות ונישאר בה -
לא נוכל ללמוד,
כי זו באופן אבסורדי, מקבעת את המצב הלא רצוי...

לעומת זאת ככל שאני מביאה סליחה -
היא ממוססת את הכאב ההוא,
את התלות באישור
עד שנוצר אישור פנימי לעצמי ממני
וככל שזה קיים -
אני יכולה להגיע מתוך שקט
ושוב להביא את מי שאני באמת
יותר ויותר מהלב

הפלא ופלא -
ככל שאני מצליחה להגיע משם
יש יותר חוויה של קבלה ושמחה במי שאני
מבפנים
וגם מבחוץ.

זה נכון שהפחדים למיניהם מאד חזקים
ומקבלים חיזוק מהמקום שרוצה להיות צודק,
שעשוי להשאיר אותנו בפספוס קבוע -
מרוכזים במה לא בסדר אצל האחר,
במקום לחבק, להכיל ולעבור טרנספורמציה בעצמנו...

לכן אני שומרת על עירנות לכוחות השונים,
ומביאה את ההכרה -"לנהל" ולבחור
את הכיוון פנימה, במקום החוצה.

כשמן הסתם נחישות והתמדה
הן מילות המפתח פה
אל מול כוחו של הרגל
הן אלה שנותנות לנו את הכוח לשינוי-

שוב ושוב ושוב
בכל פעם שעולה תסכול -
במקום להאשים -
מזכירה לעצמי שזו הצמיחה שלי שרוצה להתרחש -
מפנה את תשומת הלב פנימה
מעבדת, מרפאה, ממלאת עוד ועוד
את הצורך שלי באישור ממני אלי.

ככל שיש מסה קריטית של ריפוי
הרווחה נוכחת וזמינה יותר
ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר בבחירה,
פועלת מתוך שקט ואישור פנימי,
נוכחת, רגועה, מלאה.

לחיי ההזדמנויות :-)
ועוד יותר - לחיי ניצולן לריפוי!

פה בשבילך,
עם כלים מדהימים
לניצול הזדמנויות שכאלה :-)
בין אם בזוג ובין אם כפרט,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

Don't worry be happy/אני נשאר רק איפה שטוב לי

אבל מה לעשות כשאני לא שמחה?

מה לעשות:
כשאני כועסת?
או מתוסכלת?

כשאני עצובה?
כשאני פ ו ח ד ת???
~~~~~

מאד נפוץ סביבנו ההרגל
לומר משפטים כמו:

"עזבי, כנסי לפרופורציות... באפריקה יש ילדים רעבים"

או

"למה את עצובה? לא חבל על הלב שלך?
תחייכי, השמש זורחת!"

ועל גלי התפיסה הזו
אני שומעת לא פעם אנשים שאומרים :
"אני לא נשאר איפה שלא טוב לי.."

שזה סבבה.

אבל שווה רגע לבדוק -
מה זה הדבר שעשה לי לא טוב
ולהבחין שכשאני עוקפת אותו
ה "לא טוב" עדיין נשאר בתוכי
ויצוץ מתי שהוא שלא בשליטתי

לזכור
שכל מה שקורה בחוץ -
משקף לי חלקים בעולמי הפנימי
ואם ממש קשה לי להיות ליד מישהו
ורק בא לי לברוח משם,
זהו צוהר מופלא (גם אם לא נעים) לעולמי הפנימי.

אז רגע לפני שאני בורחת
או רגע אחרי,
כדאי שאבדוק מה הקושי שעלה בי
כי המישהו הזה אמנם הציף אותו
אבל הקושי הזה הוא שלי
ונמצא בתוכי - ברוב המקרים -
עוד לפני שהכרתי את המישהו הזה,
חבוי וקורא לי לרפא אותו.

רגע...
אני רוצה להדגיש שאין לי כוונה
לתמוך בהישארות במקומות בהם לא טוב לי,
בטח ובטח אם הם מרעילים ופוגעניים

ויחד עם זאת,
כשאני בוחרת לעזוב,
או לפני,
או אחרי
זה לא חשוב מתי
העיקר שאזכור שהקושי מחכה לי בתוכי לריפוי
וכשאני עוזבת - אני מחליפה תפאורה,
אבל אם לא שיניתי וריפאתי בתוכי,
סביר להניח שאפגוש את הקושי
בצורה דומה או זהה
בהמשך דרכי...

זאת אומרת שאם היא } למשל חווה דחייה מבן הזוג
שכל הזמן מאשים אותה,
לא מעריך אותה,
לא מפרגן,
מדבר לא יפה וכו'...

בין אם היא } עוזבת ובין אם לא,
מה שהכי חשוב יהיה
לרפא את המקום הדחוי בתוכה

לצורך העניין -
העיקר הוא התזכורת לחווית הדחייה
שהתעוררה על מנת לתת לה הזדמנות לרפא אותה

ואז...
ככל שתרפא אותה
כך הדחייה תהיה פחות משמעותית
והיא תוכל לחוות מציאות כיותר ויותר מקבלת ואוהבת,
אז...
תתחיל להימשך לאנשים יותר מקבלים.
או שתוכל לחוות את אותה המציאות
בתרגום שונה מזה שהדחייה פירשה עבורה
כלומר -
יכול להיות שתגלה שפתאום אותו בן זוג
מפרגן, מקבל ואוהב יותר מקודם.

כלומר 
לעומת ההרגל הנפוץ -
לפיו היא רק תברח מכל מקום בו תרגיש דחייה
בלי לפגוש את מה שהתעורר בתוכה לריפוי,
ואז תמצא את עצמה
קרובה אבל לא באמת
ריחוק שלכאורה מגן עליה מדחייה
אבל רק לכאורה,
כשלמעשה תחווה שוב דחייה
ושוב תעזוב חברות/ מקומות/
מערכות יחסים בהם "לא טוב לה"
(כשהמחיר עשוי להיות כבד
כשזה כרוך בפירוק משפחה/
מניתוק מהילדים/, מההורים..)
...

לעומת זאת..
כשהיא מבינה
שהכאב, פחד הדחייה,
התסכול שהוא מביא אתו
הם למעשה השער (!)
דרכו היא יכולה להיכנס
(במקום לעקוף)
לפגוש את הפלונטר השלם שיש שם בתוכה
שכולל:
תחושות בגוף,
רגשות קשים למיניהם,
מסקנות ודפוסי חשיבה תפוסים
ואמונות שממש לא משרתות אותה..

אז יש לה גישה ישירה לריפוי.

אז מתמוסס ולו חלק מהפלונטר
וככל שהיא מחויבת לריפוי שלה
ומנצלת כל הזדמנות -
במקום להאשמה של האחר,
או בריחה ממנו,
לריפוי של מה שמתעורר בתוכה...

אז...
היא נוכחת בשינוי שמתחולל בה
וגם - הפלא ופלא
בשינוי שמתחולל סביבה !

כי דרך המשקפיים של הדחייה
העולם נראה איכשהוא
ודרך המשקפיים של הקבלה
הוא נראה אחרת לגמרי!

הרבה יותר שמח, רגוע, נינוח
כשהרבה יותר אפשרי עבורה להיות ב:
don't worry, be happy

לא כי עקפה והדחיקה,
אלא כי עברה דרך הקושי והמיסה אותו

האושר מתחבא לו שם במעמקינו
וככל שאנחנו ממיסים
את השכבות של התסכול/ כאב/ קושי/ פחד...
ככה האושר, הקלילות, הרווחה
הם מנת חלקינו.

ככה לסיום, ווידוי אישי שלי:כמי שחווית דחייה הוא אחד מ"סיפורי חייה",
אני יכולה להעיד על עצמי ולספר
שבעבר כשפצע הדחייה ניהל אותי ביד רמה
הייתי הרבה נמנעת-
העדפתי לשבת בצד,
בכל מקום שנכנסתי אליו -
מיד הייתי מתמקמת מאחור,
לרוב התביישתי ליזום חיבור,
והייתי בגדול נמנעת מאינטימיות
(שנתפסת כסכנה עבור כל מי שדחייה חיה בקרבו)

ככל שאני לומדת לאהוב ולקבל את עצמי,
אני ערה לשינוי בהרגלים הללו,

אני כבר לא מאמינה
למשפטים שרצו לי בראש
"היא/הוא לא אוהב/ת אותך"
שכל כך האמנתי להם
והובילו אותי להתרחק כדי לא להיפגע

ומוצאת את עצמי מעזה להתקרב
למרות שהאהבה פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע
כי ככל שאני מחבקת, מקבלת ואוהבת את עצמי
ככה נוצר חוסן פנימי בתוכי
שמאפשר ללב שלי להיפתח
ללא תנאי.
ובמקום הזה יש הרבה שמחה
ללא כל סיבה מבחוץ!

ואני מספרת לך את זה,
חלילה לא ממקום שמשוויץ,
אלא כדי להמחיש את השינוי

מן הסתם השינוי הוא אינסופי
ואני אי שם לאורך הדרך המאד ארוכה הזו...

יחד עם זאת
חשוב לי לעורר את התקווה
את הידיעה שהשינוי אפשרי!
שהשמחה נמצאת בתוכנו
ושינוי כיוון שכזה
מקרב אותנו אליה
וכן... זה קורה הרבה יותר מהר
ממה שאפשר לדמיין!

פה בשבילך,
בתהליכים זוגיים, בלחיצה כאן יש פרטים נוספים
או בתהליכים פרטניים, לחיצה כאן תוביל אותך ישירות לתיבת המייל שלי ונקבע
וגם בהדרכה המוקלטת איך להצליח לדבר }{ בלי להגיע לפיצוץ? פרטים נוספים בלחיצה כאן

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

"הכל בגלל שאת לא מכילה אותי..."

"הוא אמר לי, שהבעיה שלי היא

שלא הצלחתי להכיל את הפצע שלו,

למלא אותו בחום, רכות ואהבה

ובגלל זה הוא בעצם עזב...

מעניין אותי מה את חושבת על זה.."

היא כתבה לי לפני כמה ימים

ואני, מיד תוך כדי שעניתי לה

הבנתי שיהיה נכון לכתוב על זה בהרחבה,

ביקשתי רשות לשתף

והנה זה מונח פה לפניך:

אז ככה...

אנחנו לא אמורים להכיל את האחר (!)

לא.

אלא...

אנחנו מוזמנים להכיל את מה שקורה בתוכנו

כשהאחר... כועס/ מתוסכל/ לא מרוצה/ עצוב.... וכו'...

כילדים זוהי בהחלט ציפייה לגיטימית -

שאמא תכיל אותי,

וכך תלמד אותי בעצם ללא מילים

להכיל את התסכול בעצמי.

וכשזה לא קורה

(ובינינו לרוב זה לא קרה...)

אנחנו נשארים מצד אחד עם הציפייה הזו שיכילו אותנו

ומצד שני לא מסוגלים להכיל את התסכול שלנו..

לכאורה תלויים באחר כשעולה תסכול.

ואז... 

מה שנובע מכך באופן טבעי הוא

שאנחנו כל הזמן משליכים את התסכול על מי שמולנו

ומתערבבים אתו

למשל:

כשהוא } כועס,

במקום להכיל את הבהלה שמתעוררת בתוכה

ולהרגיע אותה,

היא { עושה כל שביכולתה

להסות אותו כדי שיפסיק לכעוס.

הסיפור הפנימי מספר לה 

שאז תוכל להירגע...

האמנם?

האמת היא, 

שגם אם זה היה עוצר את הכעס שלו,

מה שלרוב לא קורה כיוון שההשתקה הזו

רק מעוררת אותו עוד יותר...

אבל נניח שהפסיק לכעוס,

הבהלה שבתוכה רק נרדמת עד הפעם הבאה

שמישהו/ הוא יכעס.

לעומת זאת,

כשעשינו u-turn,

והיא היתה ערה למתחולל בתוכה,

נשמה, שהתה עם התחושות,

עם הרגשות,

אז היא יכלה בקלות להיזכר 

שכילדה הכעס של אבא שלה היה מעורר בה אימה,

היא נזכרה שכשאבא היה חוזר הביתה היה מפחיד...

ואותו הפחד עדיין כלוא בתוכה

ובכל פעם שהאיש שלה כועס,

הבהלה והפחד של הילדה שהיתה מציפה אותה

והיא חסרת אונים שם.

לכאורה, הדרך "היחידה" שלה להינצל,

היא לנסות להפסיק את הכעס שלו,

זו הדרך היחידה שהיא הכירה עד כה

ולמרות שלא עזרה לה,

דבקה בה כי לא היה משהו אחר

והפחד כל כך גדול

שההרגל הזה מופעל אוטומטית.

כשלמעשה הדרך היחידה שבאמת תציל אותה

זה אם היא - הבוגרת שהיא היום - תפנה פנימה

ותרגיע את הבהלה ואת הילדה שבתוכה.

ככל שהמשכנו בתהליך,

ככל ששהתה בתחושות וברגשות

מנקודת המבט של האם הפנימית,

הצופה - חווה ומחבקת את הילדה שהיתה,

כך הבהלה נרגעה (ולו שכבה שלה)

כך התמוסס חלק מהפלונטר,

מה שמחליש את האוטומט

לכפות את עצמה על האיש שלה

ולאלץ אותו להפסיק לכעוס.

כי הבהלה שלה קשורה אליה

ולביוגרפיה שלה

והכעס שלו קשור אליו

ולביוגרפיה שלו

(יש פה מן הסתם הצד שלו

שלא הבאתי כאן,

צד עם סיפור אישי שלו,

שנוגע ומפעיל במדויק

את הסיפור האישי שלה,

למרות שאינו קשור אליה)

כשאנחנו עושים את ה u-turn הזה,

ניתנת לכל אחד מאתנו הזדמנות

להיות עם האמוציות שמתעוררות בתוכו,

לפגוש את הצללים, את הסיפורים הפנימיים,

לאוורר,

לנקות את מה שלא שלי,

את מה שכבר לא משרת אותי,

להרגיע,

לפזר את הערפל, 

לאפשר להתבהרות להופיע,

לייצר חוסן פנימי

כזה שמאפשר לכל אחד מבני הזוג 

להכיל את התסכול האישי שלו

כזכור:

אם זה היסטרי, 

סימן שזה היסטורי

או בלעז:

If it's histerical  >

It's historical

ולכן אם משהו מעורר אותי אמוציונלית,

גם אם זה טבעי ו"נורמלי" להיות נסערת מכך,

ישנה עוד אינפורמציה אישית שלי

שחשוב לי לפגוש, להכיל, לרפא

לאפשר לטרנספורמציה להתרחש,

לטובתי הגבוהה

ויחד עם זאת לטובת מערכות היחסים שלי.

ככל שאני יותר מכילה את החלקים

חסרי האונים, הלא פתורים שבתוכי,

אוכל להביא יותר הקשבה,

תשומת לב, הבנה,

ומי שאתי יוכל להרגיש יותר הכלה

אבל זה לא נכון לנו לחכות שזה יקרה -

שהאחר יכיל אותי,

אלא...

לעשות בדיוק את אותו הדבר בעצמנו:

להכיל את החלקים הלא פתורים שלנו

ולצמוח מהמקום הילדי התלוי

אל הבוגר היציב,

ואז,

מתוך חוסן פנימי,

הלב נפתח

ומסכים להתמסר לאהבה

לא בתנאי שהיא לא פגעת

אלא למרות שהיא כן...!

לחיי האהבה 

והזוגיות המודעת

שמאפשרת לנו מקפצה להתפתחות אישית,

ומרחב לחיבור אמיתי מלב אל לב

פה בשבילך במגוון דרכים,

בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)

שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,

כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס 

מומחית בהחזרת אהבות למקומן