בכולנו קיימת כמיהה לאהבה
ולצידה..
יש לכולנו את אותו ניסיון ראשוני
בו לכאורה או למעשה נידְחֵנוּ
לכן,
כמעט לכולנו יש פצע עמוק של דחייה
בין אם מקורו בביוגרפיה שלנו
ובין אם בעצם הפרידה שלנו מהאלוהות
(כשהנשמה שלנו נשלחה לרדת לכאן להתנסות בחומר.
ללמידה, להתפתחות...)
זאת אומרת
שלצד חווית הדחייה (ואפשר לומר לעומתה) -
כולנו זוכרים בעומק
את היותנו אחד, את היותנו שלם,
זהו זיכרון שנמצא אי שם בתוכנו
ומלווה בגעגוע עמוק לחווית האחדות
שמפעם בתוכנו תמידית.
מצד אחד אותה כמיהה לחזרה לשם,
להיותנו בחיבור, לחווית השלם, לאהבה
ומצד שני גם זיכרון דחייה כואב,
מתוך חווית ה"סילוק מגן העדן"
כמו גם מתוך חוויות חיים בביוגרפיה האישית.
הדואליות הזו מתקיימת בתוך מנגנוני ההישרדות
שאנחנו יוצרים לאורך החיים.
אלא ש..
אותם מנגנוני ההישרדות
שמספרים לנו שהם מגנים עלינו מפני הדחייה,
הם הם - אלה שמנציחים את אותו הכאב
ומרחיקים אותנו מאותה אחדות נכספת
(ש... כן... (!) יכולה להתקיים בחיינו,
בין היתר תוך מעשה אהבה
בהמשך תהיה התייחסות לכך)
כך, רבים מאתנו ממשיכים להנציח את חווית הדחייה
במערכות יחסים (גם) זוגיות
ומייצרים מצבי דחייה הדדיים
במו ידינו
בעזרתם האדיבה של אותם מנגנוני הישרדות
למשל:
כשהיא { חוזרת הביתה היא נמנעת מלהסתכל לו בעיניים.
מנגנון ההישרדות שלה מספר לה ש:
"ככה היא שומרת על עצמה שלא להיפגע ממנו
אם הוא } לא יתייחס אליה.."
למעשה -
ההימנעות שלה עשויה לעורר בו } חווית דחייה
שניזונה מהמחשבה "היא לא רואה אותי"
וכתגובה - הוא } יסתגר
ואז מה שקורה - הפלונטר רק מסתבך,
כי ההסתגרות שלו מצדיקה עוד יותר את ההימנעות שלה
והיא יותר נמנעת
והוא יותר מסתגר...
וחווית הדחייה רק מתעצמת...
כאמור, לצד המנגנון ההישרדותי
פועמת כמיהה ילדית לחיבור ואהבה
ילדית במובן שהיא { חווה עצמה כקטנה,
שתלויה ב"מבוגר" שיתייחס אליה ויאהב אותה,
היא - בתפיסה (השגויה כמובן) - ה"קורבן", חסרת האונים
מצב כזה משאיר אותה {
תלוייה באהבה מבחוץ
אלא ש... האחר תמיד יכול ללכת,
או למות,
או לצאת באופן כזה או אחר מחייה
והפרדוקס הוא
שככל שהיא מתנהלת בתוך מנגנון ההישרדות הזה
על שני קצותיו -
הפחד מדחייה / הכמיהה הילדית לחיבור
היא רק מתחפרת ומנציחה את המצב
בו תמצא את עצמה שוב ושוב
בחווית החוסר, התסכול, הדחייה -
ותרגיש לבד גם כשהוא } נמצא.
(כמובן שלמרות הדוגמא, הסוגיה נטולת ג'נדר)
לכן תהליך צמיחה אישית כה חשוב
זה קריטי לנו לאפשר לניקוי ושחרור של כל הדפוסים הישנים
כדי לעלות לרמה מודעת יותר
כזו שמאפשרת ללב להיפתח
ולחיבור להיווצר
מתוך נקודת המבט של הבוגר,
השלם שיוצר את חייו באיכות
שאוהב ומקבל את עצמו ואת האחר -
אז...
יכול להיווצר חיבור בלב פתוח,
אז מעשה האהבה יכול להגיע לרמה עילאית,
אז כמו נחוש שחזרנו לאותו oneness
~~~~~~~~~~
פטרנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב
לרוב מסתירים מאחוריהם דפוסים הישרדותיים
שמשחזרים את אותה החוויה המתסכלת
למרות שזה ממש נראה כאילו המציאות "קורית" לי,
למעשה
מה שקיים בתוכנו הוא שמייצר את המציאות
או
המציאות הפנימית (אמונות/ רגשות/ מחשבות)
היא זו שמקרינה על המציאות החיצונית
ולא להיפך
אנחנו לא באמת הקורבן של המציאות,
ובמקום לנסות לשנות את המציאות...,
כשנשנה את התכנים המוטבעים בתוכנו -
אז המציאות שלנו תשתנה
אנחנו רואים את העולם כהקרנה של העולם הפנימי שלנו,
זאת אומרת...
שהעולם תמיד יָרְאֶה לנו מהי העבודה שלנו
כשאנחנו מזהים את "סיפור חיינו"
שחוזר שוב ושוב ומתסכל,
זהו סימן מצוין עבורנו שיש לנו פה הזדמנות
להתמיר, לשנות ולנקות תכנים שגויים
שהוטבעו בנו לאורך השנים
חזרתיות של חווית דחייה -
הינה תזכורת לעבוד ולשחרר את הכאב ההוא
ולצמוח אל הגדולה, הבוגרת האהובה שהיא.
ככל שהיא { עובדת ומנקה,
היא תוכל להבחין שהפרשנות שלה
לעולם החיצוני פחות ופחות נחווית כדחייה.
בין השאר - זה מתאר את מה שקורה בין בני זוג
אנחנו משקפים זה לזו את המקומות הלא פתורים שלנו
בני הזוג הם כמו המורה שלנו
כל עוד אנחנו לא מודעים לכך,
אלה יהיו מוקדי המריבות שלנו.
ככל שנהיה מודעים וננצל את ההזדמנויות הללו לצמיחה-
נוכל לצמוח ביחד לרמה הבאה
ולזו שאחריה...
וזהו תהליך צמיחה אינסופי
כי לשמיים.. אין גבול :-)
כשאנחנו מבינים כמה ראויים אנחנו,
כי אנחנו חלקיקי הבריאה
אנחנו פיסה מהשלם הבורא!
הידיעה הזו שאנחנו שייכים לאנרגיית המקור,
כשאינה רק ידיעה שכלית,
מאפשרת לנו להתחבר יותר
להבנה שאנחנו חלק מהשלם
ושכל מה שאני עושה לאחר משפיע עלי
ולהיפך
ככל שנהיה השלם שאנחנו
כך נוכל להיות יותר באינטימיות
ומתוך כבוד עמוק לעצמי ולאחר
המפגש הפיזי בינינו הופך לשער
דרכו אנחנו יכולים שוב לחוות את האחדות ההיא
את החיבור לאלוהות.
אמן!
Waxela Sananda שהכתוב נלקח
מתוך ריאיון של Helen Hillix איתה,
מסיימת בהמלצה:
לשנות את נקודת המבט -
כל דבר שישנה כמיהה עבורו
במקום לקנא ולהיות במיקוד על החוסר שלו והכאב שזה מביא,
לשנות כיוון
לשנות פרספקטיבה
ולאפשר את החוויה שזה כבר קורה לך עכשיו
לתת ממש לרגשות להתקיים
ממש לדמיין לעומק מה קורה בחוויה הפנימית כשזה קורה
גם אם בדמיון,
למעשה הכל קורה באמת בעולם החוויתי
וכשאני מצליחה לחוות את זה כאילו זה קורה
זה למעשה קורה
וגם....
ממגנט אלי עוד מהדבר הנפלא הזה
ועוד היא מזכירה -
בהקשר של הפחד הקולקטיבי הרב שיש עכשיו
(סביב הקורונה - הריאיון התקיים לפני כמה שבועות)
היא מזכירה שתמיד כשהתדר של הפחד כל כך גבוה
כך גם הגובה של תדר האהבה
וזוהי בחירה שלנו לאיזה מהם להתחבר
מבוסס על ריאיון של Helen Hillix את Waxela Sananda
עם המילים המדוייקות שלה,
מרגישה שאין לי מה להוסיף,
מלבד לאחל לך וליקירייך חג שבועות שמח!
פה בשבילכם, (בלחיצה כאן מגיעים ישר למייל שלי: galitel2@gmail.com)
כי האפשרות הזו לחיות בעונג,
ליהנות מכל רגע,
קיימת ולגמרי ברת השגה.
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ולצידה..
יש לכולנו את אותו ניסיון ראשוני
בו לכאורה או למעשה נידְחֵנוּ
לכן,
כמעט לכולנו יש פצע עמוק של דחייה
בין אם מקורו בביוגרפיה שלנו
ובין אם בעצם הפרידה שלנו מהאלוהות
(כשהנשמה שלנו נשלחה לרדת לכאן להתנסות בחומר.
ללמידה, להתפתחות...)
זאת אומרת
שלצד חווית הדחייה (ואפשר לומר לעומתה) -
כולנו זוכרים בעומק
את היותנו אחד, את היותנו שלם,
זהו זיכרון שנמצא אי שם בתוכנו
ומלווה בגעגוע עמוק לחווית האחדות
שמפעם בתוכנו תמידית.
מצד אחד אותה כמיהה לחזרה לשם,
להיותנו בחיבור, לחווית השלם, לאהבה
ומצד שני גם זיכרון דחייה כואב,
מתוך חווית ה"סילוק מגן העדן"
כמו גם מתוך חוויות חיים בביוגרפיה האישית.
הדואליות הזו מתקיימת בתוך מנגנוני ההישרדות
שאנחנו יוצרים לאורך החיים.
אלא ש..
אותם מנגנוני ההישרדות
שמספרים לנו שהם מגנים עלינו מפני הדחייה,
הם הם - אלה שמנציחים את אותו הכאב
ומרחיקים אותנו מאותה אחדות נכספת
(ש... כן... (!) יכולה להתקיים בחיינו,
בין היתר תוך מעשה אהבה
בהמשך תהיה התייחסות לכך)
כך, רבים מאתנו ממשיכים להנציח את חווית הדחייה
במערכות יחסים (גם) זוגיות
ומייצרים מצבי דחייה הדדיים
במו ידינו
בעזרתם האדיבה של אותם מנגנוני הישרדות
למשל:
כשהיא { חוזרת הביתה היא נמנעת מלהסתכל לו בעיניים.
מנגנון ההישרדות שלה מספר לה ש:
"ככה היא שומרת על עצמה שלא להיפגע ממנו
אם הוא } לא יתייחס אליה.."
למעשה -
ההימנעות שלה עשויה לעורר בו } חווית דחייה
שניזונה מהמחשבה "היא לא רואה אותי"
וכתגובה - הוא } יסתגר
ואז מה שקורה - הפלונטר רק מסתבך,
כי ההסתגרות שלו מצדיקה עוד יותר את ההימנעות שלה
והיא יותר נמנעת
והוא יותר מסתגר...
וחווית הדחייה רק מתעצמת...
כאמור, לצד המנגנון ההישרדותי
פועמת כמיהה ילדית לחיבור ואהבה
ילדית במובן שהיא { חווה עצמה כקטנה,
שתלויה ב"מבוגר" שיתייחס אליה ויאהב אותה,
היא - בתפיסה (השגויה כמובן) - ה"קורבן", חסרת האונים
מצב כזה משאיר אותה {
תלוייה באהבה מבחוץ
אלא ש... האחר תמיד יכול ללכת,
או למות,
או לצאת באופן כזה או אחר מחייה
והפרדוקס הוא
שככל שהיא מתנהלת בתוך מנגנון ההישרדות הזה
על שני קצותיו -
הפחד מדחייה / הכמיהה הילדית לחיבור
היא רק מתחפרת ומנציחה את המצב
בו תמצא את עצמה שוב ושוב
בחווית החוסר, התסכול, הדחייה -
ותרגיש לבד גם כשהוא } נמצא.
(כמובן שלמרות הדוגמא, הסוגיה נטולת ג'נדר)
לכן תהליך צמיחה אישית כה חשוב
זה קריטי לנו לאפשר לניקוי ושחרור של כל הדפוסים הישנים
כדי לעלות לרמה מודעת יותר
כזו שמאפשרת ללב להיפתח
ולחיבור להיווצר
מתוך נקודת המבט של הבוגר,
השלם שיוצר את חייו באיכות
שאוהב ומקבל את עצמו ואת האחר -
אז...
יכול להיווצר חיבור בלב פתוח,
אז מעשה האהבה יכול להגיע לרמה עילאית,
אז כמו נחוש שחזרנו לאותו oneness
~~~~~~~~~~
פטרנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב
לרוב מסתירים מאחוריהם דפוסים הישרדותיים
שמשחזרים את אותה החוויה המתסכלת
למרות שזה ממש נראה כאילו המציאות "קורית" לי,
למעשה
מה שקיים בתוכנו הוא שמייצר את המציאות
או
המציאות הפנימית (אמונות/ רגשות/ מחשבות)
היא זו שמקרינה על המציאות החיצונית
ולא להיפך
אנחנו לא באמת הקורבן של המציאות,
ובמקום לנסות לשנות את המציאות...,
כשנשנה את התכנים המוטבעים בתוכנו -
אז המציאות שלנו תשתנה
אנחנו רואים את העולם כהקרנה של העולם הפנימי שלנו,
זאת אומרת...
שהעולם תמיד יָרְאֶה לנו מהי העבודה שלנו
כשאנחנו מזהים את "סיפור חיינו"
שחוזר שוב ושוב ומתסכל,
זהו סימן מצוין עבורנו שיש לנו פה הזדמנות
להתמיר, לשנות ולנקות תכנים שגויים
שהוטבעו בנו לאורך השנים
חזרתיות של חווית דחייה -
הינה תזכורת לעבוד ולשחרר את הכאב ההוא
ולצמוח אל הגדולה, הבוגרת האהובה שהיא.
ככל שהיא { עובדת ומנקה,
היא תוכל להבחין שהפרשנות שלה
לעולם החיצוני פחות ופחות נחווית כדחייה.
בין השאר - זה מתאר את מה שקורה בין בני זוג
אנחנו משקפים זה לזו את המקומות הלא פתורים שלנו
בני הזוג הם כמו המורה שלנו
כל עוד אנחנו לא מודעים לכך,
אלה יהיו מוקדי המריבות שלנו.
ככל שנהיה מודעים וננצל את ההזדמנויות הללו לצמיחה-
נוכל לצמוח ביחד לרמה הבאה
ולזו שאחריה...
וזהו תהליך צמיחה אינסופי
כי לשמיים.. אין גבול :-)
כשאנחנו מבינים כמה ראויים אנחנו,
כי אנחנו חלקיקי הבריאה
אנחנו פיסה מהשלם הבורא!
הידיעה הזו שאנחנו שייכים לאנרגיית המקור,
כשאינה רק ידיעה שכלית,
מאפשרת לנו להתחבר יותר
להבנה שאנחנו חלק מהשלם
ושכל מה שאני עושה לאחר משפיע עלי
ולהיפך
ככל שנהיה השלם שאנחנו
כך נוכל להיות יותר באינטימיות
ומתוך כבוד עמוק לעצמי ולאחר
המפגש הפיזי בינינו הופך לשער
דרכו אנחנו יכולים שוב לחוות את האחדות ההיא
את החיבור לאלוהות.
אמן!
Waxela Sananda שהכתוב נלקח
מתוך ריאיון של Helen Hillix איתה,
מסיימת בהמלצה:
לשנות את נקודת המבט -
כל דבר שישנה כמיהה עבורו
במקום לקנא ולהיות במיקוד על החוסר שלו והכאב שזה מביא,
לשנות כיוון
לשנות פרספקטיבה
ולאפשר את החוויה שזה כבר קורה לך עכשיו
לתת ממש לרגשות להתקיים
ממש לדמיין לעומק מה קורה בחוויה הפנימית כשזה קורה
גם אם בדמיון,
למעשה הכל קורה באמת בעולם החוויתי
וכשאני מצליחה לחוות את זה כאילו זה קורה
זה למעשה קורה
וגם....
ממגנט אלי עוד מהדבר הנפלא הזה
ועוד היא מזכירה -
בהקשר של הפחד הקולקטיבי הרב שיש עכשיו
(סביב הקורונה - הריאיון התקיים לפני כמה שבועות)
היא מזכירה שתמיד כשהתדר של הפחד כל כך גבוה
כך גם הגובה של תדר האהבה
וזוהי בחירה שלנו לאיזה מהם להתחבר
מבוסס על ריאיון של Helen Hillix את Waxela Sananda
עם המילים המדוייקות שלה,
מרגישה שאין לי מה להוסיף,
מלבד לאחל לך וליקירייך חג שבועות שמח!
פה בשבילכם, (בלחיצה כאן מגיעים ישר למייל שלי: galitel2@gmail.com)
כי האפשרות הזו לחיות בעונג,
ליהנות מכל רגע,
קיימת ולגמרי ברת השגה.
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
