איך ניתן להחליש תגובתיות? (תרגיל בפנים)

מה בעצם קורה לנו כשאנחנו תגובתיים?

ויותר חשוב מזה... -

איך נוכל להחליש את התגובתיות הזו?

הרגע הזה שפתאום כולך הופך לקפיץ דרוך,

העיניים יורות חיצים,

מהפה נשלפות אמירות קשות,

בווליום גבוה -

וגם אם הקפיצות הזו דרוכה בשתיקה רועמת -

בכל מקרה אנחנו כמו חתול מקומר גב

והמערכת שלנו "מוכנה למלחמה"

בין אם היא יוצאת אליה 

ובין אם היא נשארת בהיכון...

לכל אחד מאתנו הטריגר שלו,

יש מן הסתם מיני טריגרים אבל לכל אחד מאתנו

יש את זה היחיד והמיוחד שלו

שכשהוא מופיע- בום!

זה קורה...

למשל, מי שכילד חווה שמתעלמים ממנו,

עשוי כבוגר להידרך בשברירי שנייה

בכל פעם שיפרש מהסביבה -

גם אם בצורה לא מודעת - התעלמות 

ולהגיב מתוך אותם דגמים הישרדותיים

שפיתח אז.

כל עוד אנחנו לא מעבדים את האישיו הזה

לא משנה כמה הבטחות לשינוי התנהגות נפזר,

בפעם הבאה שזה יקרה

סביר להניח שאותו האוטומט יופעל.

זה בכלל "לא בידיים שלנו"

זו מן מערכת אחורית שבאה להגן עלינו

מהסכנה (לכאורה) שהופיעה.

כמובן שהדפוסים ההישרדותיים הללו

לא באמת מגנים מפני הסכנה

אלא רק מחמירים את המצב

ומנציחים את חווית ההתעלמות..

לכן כל כך חשוב לנו

להבין מה בעצם קורה לנו שם-

כשאנחנו תגובתיים -

ולעבד את התכנים הללו 

כדי להיות פחות ופחות תגובתיים

ובעיקר...

כדי לחוות נראות ורווחה.

אז מה קורה לנו שם?

לפני כעשור נערך מחקר

שמאיר ומאפשר לנו הבנה ובהירות בנושא:

כילדים, ובמיוחד כתינוקות, 

אנחנו זקוקים למווסת טוב - נוכחות אם ואב.

כשנוכחים עבורנו - הכל בסדר. אנחנו בטוחים.

אלא שמידי פעם (במקרה הטוב) הם לא נוכחים

ואז... נשבר לנו הרצף - מתערער הביטחון.

ככל שהנוכחות הזו חסרה לנו כתינוקות,

כך הביטחון מעורער,

אנחנו מוצפים רגשית

ומתקבעת בנו חווית דחייה/ נטישה/ חוסר אמון,

חוסק ביטחון וחוסר אונים.

בנוסף,

כדרך להתמודד עם אלה - נבנים בנו 

הרגלים הישרדותיים - דפוסי התנהגות

שלכאורה מגנים עלינו

ואולי הם אכן כאלה כשאנחנו ילדים,

אך כבוגרים רק מנציחים את התסכול.

כשצופים בסרטון הזה:

אפשר לראות מה קורה לילד כשהאב נעלם -

בין אם הוא מפנה את המבט ופניו נעלמים לילד

ובין אם הוא נעלם רגשית כשאינו מגיב לילד

אפשר להבחין בחילופי הרגשות שעולים בו:

מפגיעה ועלבון

לחרדה ופחד

לכעס (הילד רוקע בידיו)

ואז לדכדוך עד כדי יאוש.

בהמשך עשויה להגיע בושה מתוך הפרשנות האוטומטית

ש"אם אבא לא אתי כנראה שמשהו בי לא בסדר".

לצערנו כל אחד מאתנו חווה 

במידה כזו או אחרת חוסר נוכחות הורית

ומה שקורה כשאנחנו מוצפים,

נוצר מעין "בלנדר" ובו מעורבבים כל הרגשות הללו יחד

כשעוצמת התגובתיות שלנו

מגיעה מן הערבוב הזה

ככל שנפריד בין הקולות הללו:

בין הקול הפגוע והנעלב,

לקול החרד,

לקול הכועס,

לקול המדוכדך,

לקול המבוייש,

ככל שניתן לכל אחד מהם להשמיע את עצמו,

לבטא את התסכול,

כך תוכל להשתחרר מאתנו

אנרגיה שכלואה בנו מאז

כך נוכל להתחבר לליבה -

ולהגיב מתוך הבוגר היציב שאנחנו

שבוחר איך להגיב.

כשהאנרגיה לכודה -

אין לנו גישה לליבה

ומאחר והחכמה והאינטליגנציה הגופנית שלרשותנו

נמצאות בליבה -

כשאין לנו גישה אליה -

אין לנו אפשרות בחירה

והבלנדר "מפעיל אותנו".

לרוב, הטריגרים שמפעילים אותנו 

חוזרים על עצמם

וקשורים למשהו היסטורי בביוגרפיה שלנו.

התגובה ההישרדותית -

איננה מי שאנחנו באמת

אלא ביטוי של 5 הקולות הילדיים הללו

שכלואים בתוכנו.

ככל שניתן להם ביטוי - בינינו לבין עצמנו,

ככל שנהיה אתם בקשר,

בחמלה, באהבה,

כך נוכל לשחרר את המונולוגים הכואבים ההם

ו ל ה ר ג ע.

הפגיעות - תתרכך 

החרדה - תוכל להפוך לביטחון,

הכעס - יותמר לתשוקה

הדיכדוך - יהפוך למוכנות להסתכן בחיים

והבושה תהפוך לאומץ

אז נוכל להתנהל מתוך יותר ויותר ביטחון ואמון

ומהמקום הבוגר להגיב בבחירה

ולקיים מערכות יחסים מהנות יותר

תרגיל:

היזכר/י בסיטואציה בה הגבת באופן תגובתי.

סיטואציה שקשה לך ואולי -

אפשר לזהות שחוזרת על עצמה.

אפשר/י לזיכרון להיות

ועכשיו בלי לחשוב יותר מידי

תן/ני לקולות האלה ביטוי:

הקול הפגוע שבי אומר: ................

הקול החרד שבי אומר: .................

הקול הכועס שבי אומר: ................

הקול המדוכדך שבי אומר: .............

הקול המבויש שבי אומר: ...............

תוך כדי מתן ביטוי לקולות 

עד שהם מסיימים את דברם, 

ניתן להבחין בתחושות בגוף,

ברגשות נוספים שעולים, ולתת להם לעלות ולהתפוגג,

במחשבות שעוברות בראש, לתת להן ביטוי בכתיבה

ובדימויים אם עולים לצד כל אלה

נוכחות והיווכחות בתכנים הצפים,

תוך חיבוק והכלה לילד/ה שעלה

מאפשים לאותה אנרגיה כלואה להתפרק

מה שעשוי להתבטא בהקלה מיידית 

ובהמשך - 

בתגובתיות מופחתת אם בכלל תהיה,

בפעם הבאה שאותו הטריגר יופיע.

בהצלחה!

לחיי הליבה הפועמת בתוכנו

זו שיודעת שאנחנו נפלאים 

וראויים לאהבה מעצם היותנו,

זו שכשאנחנו בחיבור אליה-

מזכירה לנו את האפשרות לחיות את החיים במלואם.

אמן ❤

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!

הכתוב מבוסס על תכנים שהועברו בסדנה למטפלי אימגו "משבר לתיקון" על ידי אורלי ורמן וליאורה גרינהאוס.