הרומן האחרון שלו היה הקש ששבר,
- "לא עוד (!)" -
היא אמרה לי בשיחה שהקדימה לתהליך שעברנו -
"אם הוא לא עושה שינוי אמיתי,
אני לא נשארת..."
- "השאלה היא אם הוא מוכן,
כי אם לא, זה חבל על הזמן של כולנו..." - עניתי אני
והיא מיד השיבה בחיוב:
"הפעם, לראשונה מזה 22 שנות נישואינו
הוא מוכן לבוא לטיפול."
היום, כחצי שנה אחרי התהליך האינטנסיבי שעשינו
נפגשנו שוב,
כי היא { - לא מצליחה לתת בו אמון.
שוב ושוב עולים הספקות,
מחשבות מטרידות מתרוצצות
כאלה שלא מניחות לה לישון בשקט
וגם כשהיא קמה -
נשארות כמו אבן שמונחת לה על הלב.
הוא } מצידו מצהיר על שינוי כיוון ברור
והתחייבות כלפי עצמו להיות נוכח בבית,
להיות כנה כלפי האישה - אִתה בחר שוב
לחיות את שארית חייו בנאמנות.
בינינו, החששות שלה מוּבָנים,
שהרי שנים על גבי שנים חזרו עוד ועוד סיפורים כאלה
שבכל פעם שהאינטואיציה שלה דיברה -
היא גילתה שהיא מוצדקת,
היא כבר יודעת ומכירה כל נים ונים בהבעות פניו
כשהוא משקר, כשהוא מסתיר, כשהוא עם אחרת
ובכל פעם שהיא נזכרת, הכאב מפלח מחדש.
אך בעוד שלאורך השנים מתוך פחדיה
נשארה בתקווה (עיוורת) להתחלה חדשה,
הפעם היא מפוכחת והספק בועט ולא מניח
שוב ושוב היא { בשיטות חקירה שפיתחה
מצליבה מידע ודעתה לא נחה:
"שוב היית אתה בקשר (!)" היא שמה סימן קריאה ולא שאלה
והוא כבר לא מצליח להרגיע..
הפעם המפגש שלנו היה אודותיה,
על מה קורה לה כשהמחשבות הללו מתרוצצות בראשה,
על מה היא עוברת כשהמועקה מכבידה עליה מבוקר עד ערב
אותה מועקה שהכבידה לה על בית החזה
מחזיקה בעיקר חוסר אונים וכאב נטישה
והעלתה זיכרון שחרוט בה מגיל 16
שנות העשרה לחייה היו מלווים במריבות של אמא ואבא
שמאד אהבו זה את זו אבל... כל הזמן רבו.
מריבות מתישות שאיימו לערער את עולמה
ואז..
שנתיים אח"כ... הם התגרשו
מצד אחד רעידת האדמה לה ציפתה הגיעה והחריבה
ומצד שני הגיע אתה שקט וביטחון -
כי כבר לא היה צורך בדריכות, בספק, אפשר היה לנוח
זה קרה. אמנם לא נעים. אבל וודאִי
השקט שאחרי הסערה
גם שזו השאירה חורבן...
לפחות הגיע השקט.
כך חוותה זאת כילדה
והיום - היא חווה בדיוק את אותה הדריכות,
אותה הדריכות שמספרת לה -
"אוטוטו זה קורה,
ממילא הוא יעזוב בסוף..."
אותה ציפייה שזה כבר ייגמר כדי שיגיע השקט,
כשכלל לא מתקיימת בסיפור הזה האפשרות
שהם יישארו יחד בסופו של דבר
ואכן,
כשלא מתמירים חוויות שכאלה שחרוטות בנו,
הן הופכות לכמו מגנט,
הן מספרות לנו (באופן לא מודע ולרוב גם לא מילולי)
שמה שהיה הוא מה שיהיה..
ומובילות אותנו להתנהגויות שמקדמות
את אותו סוף ידוע מראש
אלא אם... (!!)
מתמירים ומחוללים שינוי עמוק בלא מודע.
כי כשאנחנו מעבדים את אותם תכנים רגשיים המוטבעים בנו,
נכנסות אפשרויות חדשות.
פתאום יש אפשרות לחוות ביטחון
בצורה אחרת מעזיבה/ נטישה
(שבאופן אבסורדי בפרשנות הילדית
נטישה ובטחון - התחברו יחדיו)
יותר מזה,
פתאום הביטחון מתקיים בתוכה
בלי כל תלות במתקיים מחוצה לה,
נבנה חוסן פנימי שנוכח ומזמין לחיבור ממקום אחר
לא מהמקום שמחזיק חוסר אמון טוטאלי
בהחלט גם לא מהמקום שמחזיק אמון עיוור...
אלא מהמקום שנוכח בעיניים פקוחות
ובוחר לתת אמון בוגר
~~~~~~~
כל פעם מחדש אני מתרגשת
כשנחשף עוד אחד מהשקרים
של הסיפורים הפנימיים האלה
שמנהלים לנו את החיים.
חשיפה שמאפשרת להתפכח מהם
ולחולל שינוי אמיתי במה שהיה עד כה
ה "story of my life"
כך שהוא ממשיך לנקות את אותן האשליות
שמשכו אותו כל פעם מחדש לרומן כזה או אחר
והיא ממשיכה להתנקות מאותה הנבואה שמגשימה את עצמה
ש"ממילא זה לא יחזיק מעמד"
שבאה לידי ביטוי בהתנהלות חקרנית וחשדנית שמגבילה -
איך לא? בדיוק את אותה אשליית חופש
שהסיפור הישן שלו סיפר לו שהוא שימצא ברומן הבא..
וזה הלופ שבו היו שבויים
כל עוד הסיפורים הילדיים ניהלו אותם באופן לא מודע.
ככל שכל אחד מהם משחרר את עצמו מהלופ,
הם יכולים להעמיק ולהתמסר לחיבור אמיתי ואוהב.
אמן!
פה בשבילכם במגוון דרכים
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה