"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.."

כמה פעמים שמענו את המשפט הזה כילדים?

כל כך הרבה פעמים, שאי שם בתוכנו 

אנחנו ממש ממש מאמינים 

שכל שעלינו לעשות הוא למצוא את האחד

ולכשנמצא/ מצאנו אותו - מובטח לנו אושר (ועושר) עד סוף ימינו

מעצם ההתאמה,

בלי שנצטרך לעשות משהו לטובת העניין

נכון.. 

כולנו גם יודעים (בחלק מקביל בתוכנו) שזה לא ממש ככה...

אבל אותו הזרע שנזרע בסופי האגדות

ממשיך לקנן בתוכנו.

ולא, אין לי בעיה עם אגדות,

אני אפילו אוהבת,

הבעיה מתחילה כשעלילת חיינו מסתבכת לה 

אנחנו מוצאים את עצמנו רבים יותר, מתחילים להתרחק 

ומפרשים זאת כאילו האהבה נגמרה,

פה נכנסים סופי האגדות לתמונה

ועולות במוחנו מסקנות בסגנון:

"אם אין אושר (כרגע), זה לא "זה"

גם אם היינו מאוהבים עד הגג בתחילת הדרך

מה ששכחו ללמד אותנו באותן האגדות, 

שזו פאזה נורמלית שכל זוג עובר -

ההתפכחות מההתאהבות-

פאזה  שבהגדרה רוויה אכזבות  

והינה שלב בדרך לאהבה יציבה ומרגשת 

כזו שמתאפשרת רק בקשר זוגי (מודע) לאורך זמן

כשאנחנו לומדים איך להגיע לשם.

אותם סופי אגדות מובילים אותנו בטעות להסיק

ש"אם אנחנו רבים כל כך הרבה - זה הסוף"

או

"אם התשוקה נגמרה (לכאורה) זה הסוף..."

וזה המקום לשאול: האמנם?

התודעה הקולקטיבית שאנחנו חלק ממנה

הינה תודעת אשמה (השלכתית),

כזו שמלמדת אותנו להשליך על האחר את הבעיות שלנו

כזו שלפיה אם משהו לא בסדר  - זה בגללו/ה

ו"צריך להתרחק"

כזו שמעודדת אותנו שאם משהו לא נעים לי - זה הזמן לקום וללכת

"כי אני אהיה רק איפה שנעים לי..."

רק שהמסר התרבותי הזה מעלים מאתנו פיסת מידע קריטית -

לפיה בעצם כל מה שקורה לי מן החוץ

(לכאורה מה שאחרים עושים לי)

הוא רק תזכורת למה שבתוכי

ובנוסף ש:

If it's histerical, it's historical

או בעברית - 

אם זה היסטרי (אמוציונלי) סימן שזה היסטורי 

או נעוץ בביוגרפיה ומעורר זכרונות קשים

שקיימים בנו פנימה

לכן, על ידי כך שהיא { תלך...,

הוא }לא באמת נפטר מאותם זיכרונות ובהחלט לא מרפא אותם

אלא רק "מרדים" אותם עוד קצת...

בימים טרופים אלה -

ימי קורונה וסגר על החגים -

מן אינטנסיביות בריבוע -

היכולת שלנו להרדים ולהתעלם מהאישויים הולכת ונחלשת

אם ברחנו ימינה הם יגיעו משמאל,

במילים אחרות גם אם ניפרד,

אותם התסכולים וחוסר הסיפוק יחזרו,

נכון... לכשנגיע לשלב ההתפכחות.

בכל מקרה כשאני מתרחק ממי שמזכיר לי את התסכול,

אני מתרחק ביחד עם התסכול שבתוכי 

ולכן זה לא באמת פוטר את הבעיה.

(שלא לדבר על זה שפרידה מייצרת 100 בעיות אחרות)

היופי הוא... 

שיש אפשרות אמיתית ליצור רווחה

ולהשתחרר מהתסכולים הללו באמת,

זאת אומרת שזה לטובתנו הגבוהה (!)

כלומר בדיוק ההיפך מלקום וללכת -

או לפחות רגע לפני כן -

יש לנו הזדמנות פז להשתחרר מהכלא הפנימי הזה

שאנחנו שבויים בו ע"י אותם המקומות הפגועים שבנו 

וזהו כלא כיוון שאנחנו בעצמנו 

ע"י ההתנהגויות ההישרדותיות שאימצנו לאורך השנים

מייצרים מצבים בהם אנחנו במו ידינו

משחזרים את התסכול

כי אם למשל היום הוא } יוצא מדעתו

כשהילדות קמות משולחן השבת באמצע הארוחה

ואז הוא } כועס עליהן,

מה שבעצם מקטין עוד יותר את החשק שלהן לשבת לצדו

הוא } נשאר בודד יותר ויותר...

לעומת זאת

כשהוא מנצל את ההזדמנות לריפוי -

אופס.. הוא נזכר שזו בדיוק הבדידות שחש

כשהיה כמעט בן 13 רגע לפני היותו בר המצווה 

כשאבא שלו נפטר מדום לב...

איך שברגע אחד הוא נותר לבדו

בעצב בלתי ניתן להכלה לילד 

ולא רק שלא עזרו לו לעכל ולהכיל את הכאב,

כבן בכור הוא נדרש להחליף את אבא 

וקיבל עליו משקל עצום של נטל ואחריות.

מאז - הוא שוב ושוב חווה נטישות שכאלה,

חלקן כואבות יותר, חלקן פחות

כמו גם בכל ערב שבת בו הבנות קמות משולחן הקידוש

והוא - חסר אונים מוצף בכאב הבדידות ומגיב בכעס

שרק מבריח אותן יותר...

ומשאיר אותו בודד ומתוסכל לכאורה ללא מוצא.

היום -

אחרי הריפוי, משהו לגמרי אחר מתאפשר שם.

היום מהמקום הבוגר האב הפנימי לחלקיו הילדיים

הוא בחווית ביחד וביטחון

ומתוך כך האב שהוא לבנותיו

יכול להזמין אותן באהבה (לא בהפחדה) להישאר

ואז - באופן לא מפתיע (עכשיו כשהוא לא בלופ)

הן נשארות בשמחה 

ויותר מזה - מלכתחילה הרבה פחות רוצות ללכת

 

כל אחד מאתנו שבוי בתוך הלופים ההישרדותיים שלו

כשהקשר הזוגי מסבך את הלופים הללו עוד כמה סיבובים

ומשאיר אותנו לא פעם בחוסר אונים

כי "כבר עשינו הכל..." "מה עוד לא ניסינו?"

אבל זהו.. שזה לא משהו חיצוני שעלינו לעשות

אלא משהו פנימי לנקות מתוכנו,

להתמיר את המנגנון ההישרדותי לכזה שהוא איכותי

ולעבור ממקום שיורה לעצמו ברגל

למקום שגדל ומתרחב לאפשרויות חדשות 

(שלא מתקיימות בזוית ההישרדותית הצרה)

למקום שמעז להתחבר (ולא מתוך ויתור והיעלמות/ השתלטות),

להתרחב למקום שלומד לדבר ולהקשיב

ופותח את הלב באמון בוגר

כל קשר זוגי - 

לפחות עד כמה שאני מכירה -

עולה על שרטון בשלב כל שהוא.

אנחנו רק שוכחים שזה טבעי, 

שזה חלק מהדרך למקום טוב יותר -

אם רק יש לנו הכלים וההנחייה לשם

הבשורה המשמחת היא -

שזה בדיוק מה שאני מתכוונת ללמד אתכם

בסדנת הזום לזוגות שתתחיל מיד אחרי החגים

כדי שבאמת כמו שעופרה חזה ז"ל שרה לפני שנים:

"אחרי החגים יתחדש הכל..."

אם זה הזמן להקפיץ את הזוגיות שלכם

לשלב הבא שלה -

הסדנה הזו בשבילכם

פרטים והרשמה בלחיצה כאן

בברכת גמר חתימה טובה

ואיחולים לשנה מלאה באהבה בלב פתוח,

פה בשבילכם,

גלית  אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.