"זהו, זה נגמר, אני כבר לא מרגיש כלום.. בואי ניפרד.."

אתמול - בניגוד לנטייה הטבעית שלי -

השכמתי קום ועוד לפני שזרחה השמש -

על מנת להישמר מהחום שהיה צפוי מאוחר יותר -

כבר התחלתי לצעוד.

היה מרענן ומרחיב לב 

אבל מה שהביא אותי לכתוב הפעם, 

זוהי תוצאת הלוואי של כך -

אמנם חזרתי הביתה שמחה וטובת לב

להמשך השבת הרגועה,

אך אני שנטייתי הטבעית אינה להשכים בבוקר,

גם לא מאלה שבקלות חוטפים שנ"צ,

כך שמצאתי את עצמי בשעות אחר הצהרים 

עייפה מכדי לעשות משהו

ועירנית מכדי לישון

ו.. כמתבקש (?) התיישבתי מול סדרה קלילה

אז, כצפוי.. אחרי כמה וכמה פרקים 

התיישבה עלי עננה

(שיהיה ברור.. 

חובבת סדרות אנוכי ואין לי כל כוונה להטיף נגדן

להיפך - זה רק דוגמא בדיוק למה שאני כותבת עליו -)

העָנָנָה הזו, מוכרת לי... 

בין אם שאני מודעת לה כשהיא מגיעה

ובין אם לווא..

עננה שהטעם שלה - הוא מן חוסר משמעות וחוסר טעם לחיים

ובשילוב עם הודעה שקיבלתי אודות חבר יקר

שעבר בסוף השבוע אירוע לבבי קשה, 

(שולחת לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה)

פתאום... התחדד לי משהו 

שהביא אותי לכתוב:

כמה רווחת בקרבנו הנטייה - לקום וללכת

בכל פעם שעולה בנו חוסר טעם/ שיעמום/ חוסר משמעות/ דכדוך..,

בכל פעם שעולים בנו רגשות קשים

מופעל בנו אוטומט הישרדותי להתרחק(/ להילחם)

בהתבוננות הישרדותית הקושי הרגשי

נחווה כסכנה ומנגנוני ההישרדות

יגיבו ב fight או flight (הילחם/ ברח),

כך חלקנו ימצאו עצמם נלחמים ונשארים

וחלקנו יונעו מאוטומט הבריחה.

אלא ש...

במקרים עליהם אני מדברת אין זו סכנה אמיתית,

אם כי מדומה ולכן מנגנון התגובה הזה

איננו באמת אפקטיבי פה.

"אוקי אם משעמם, סימן שזה נגמר והגיע זמן להיפרד..."

מהחברה/ מהאישה/ ממקום עבודה/ מהחיים..

אגב-  לא..

אני לא אומרת שפרידה הינה תמיד טעות.

בהחלט לא.

לפעמים זהו הצעד הנכון...

פעמים רבות אנחנו אוחזים במערכות יחסים מהסיבות הלא נכונות-

הן אלה שקשורות למנגנון ההישרדותי fight

אבל, כל עוד אנחנו מגיבים מתוך אוטומט הישרדותי

בין אם אנחנו מהנלחמים ובין אם אנחנו מהבורחים,

הוא לא יוביל אותנו למזור

לעומת זאת.. מה אם...

ניקח צעד אחד אחורה ונתבונן לרגע ממרחק,

כזה שיאפשר לנו להפעיל את החלקים התבוניים במוח (להבדיל מההישרדותיים)

כך שנוכל לראות את הצרכים העמוקים

ולאפשר בדרך אחרת סיפוק אמיתי שלהם..

כי בעצם..

למרות שהרגשות הקשים הללו נתפסים כסכנה -

שכן אכן היו כאלה מאיימים עבורנו כשהיינו ילדים,

היום בהיותנו בוגרים -

ככל שנעבור ריפוי ונגדיל את יכולת ההכלה שלנו,

נוכל לבחור מה נכון לנו

ולא לברוח/ להילחם לשווא.

ואז.. נוכל גם להיווכח בכך שבעצם

השיעמום/ הדכדוך/ התסכול או כל קושי רגשי אחר

הוא רק מעין מסך (!!) שמסתיר לנו

ולוּ רק נעבור דרכו ...

נעבור לשלב הבא שיהיה מספק עוד יותר מהקודם

וככל ששוב ושוב בכל פעם שהגענו לישורת,

נעמיק פנימה -

כך עצמת או מידת שמחת החיים והחיוניות יעלו (!!)

זאת אומרת שלעומת הדרך הרווחת

שמעבירה אותנו לרוחב בין איש/ה לאיש/ה,

בין מקום למקום,

ואז בכל פעם ההתחלה מרגשת ומעוררת את העומקים שלנו לחיים,

אבל... זה "נגמר", החיוניות דועכת,

חוזר אותו השיעמום וחוזר חלילה...

יש לי הצעה אחרת:

מה אם...

לעומת ללכת לרוחב,

נלך לעומק?

כי אם היתה אהבה בתחילת הדרך,

אם כל אחד מאתנו כָּמֶהַ ליותר ומוכן להעמיק

ואם אנחנו מוכנים לעשות זאת זה לצד זו -

וואוו איזה שפע מחכה לנו שם מעבר לשיעמום/ דכדוך/ תסכול...

ובדיוק כמו שהסדרה לא אשמה בעננה שצנחה עלי,

(סדרה נחמדה למדי ואפילו מצחיקה)

אלא התזמון, המינון, העייפות רק לחצו על כפתור

שעורר את העננה הזו שממילא התקיימה בתוכי

כך גם בן זוג כזה או אחר אינו האשם בשיעמום/ תסכול וכו'

שעולה בי

ואם שנינו מוכנים להמשיך ולהעמיק את המסע האישי שלנו בזוג

אז למעשה התסכולים/ המריבות/ הקושי ואפילו השיעמום

הם רק המסוכות 

שאם נעז ונעבור דרכן במקום לברוח מהמסלול...

וואוו לאיזה עומקים של עניין והתרגשות זה יכול להוביל אותנו.

זאת אומרת שכל פעם שעולה תסכול

זוהי קריאה של העולם הפנימי שלי שרוצה להתוודע אלי

והפוך מההרגל שמשאיר אותי עם אצבע מאשימה החוצה,

ככל שאני מסכימה להעמיק פנימה -

כך אני מתקרבת לאושר, לסיפוק, לשמחת החיים והחיוניות.

מן הסתם...

כל עוד אני נשארת עם אצבע מאשימה אל מי שמולי

אני משאירה את העולם הפנימי שלי רחוק ממני

ולא פלא שנשאר בי חוסר טעם/ שיעמום/ תחושה של דהוי כזה

נכון,

זה מאד מפתה,

המקום המאשים, הצדקני,

שאגב מאד משכנע והרבה פעמים גם צודק!

אבל...

הצדק הוא לא הדרך שלנו לרווחה,

אנחנו יכולים להיות צודקים כל הזמן,

אבל להישאר בחווית בדידות.

לעומת זאת החיבור,

ראשית פנימה אל עולמנו הפנימי,

באהבה ורכות וקבלה

ומשם גם החוצה... 

מאפשר לחווית חיבור עילאית להתקיים.

גם כשהחיבור מתחיל ביני לביני

ואפילו רק אז... באופן מפתיע חווית החיבור נפלאה,

מן הסתם אז גם מתרחבת חווית החיבור שמתאפשרת עם האחר.

הבוקר כשישבתי למדיטציה

ופגשתי את חוסר החיוניות והדכדוך שעלו בי אתמול

לצד מה שהתעורר בי לאור ההודעה על החבר היקר

(שב"ה ישוב לעצמו במהרה, אמן!)

הודעה שהדגישה עד כמה שבריריים החיים מאידך,

עד כמה כלום לא ברור מאליו

ואיזו מתנה מופלאה קיבלתי בחיים הללו -

זה קרה לי שוב -

מתוך המפגש עם עולמי הפנימי והעושר שלו,

הציפו אותי אושר עילאי, תחושת חיבור ונוכחות 

והחזירו אותי לעצמי.

שלא תהיה טעות.. 

לא תמיד זו היתה חווית חיי 

ולצערי (ובדיעבד אולי פה אכתוב לשמחתי??) 

עברתי לא מעט משברים והתרסקויות לב,

שבהחלט לשמחתי דרכן זכיתי להתוודע אל הכיוון הזה

שמאפשר למעָיָין השמחה שבתוכי להמשיך "לחבק" אותי

הדרך הזו (בה אני גם עובדת מול מי שמגיע אלי לסישיינים)

מאפשרת לנו בחיבור דרך הגוף להגיע אל המקור.

המערכת שלנו שבה גוף, רגשות, תודעה ערה ומערכת אמונות

הינה מערכת גאונית !

שמחד מאחסנת את כל המקומות הלא פתורים והכואבים שלנו

ומאידך יש בה האפשרויות לרִיפּוּיָין

כשאנחנו ממשיכים להתעלם מעולמנו הפנימי

ונשארים עם האצבע המאשימה החוצה -

התסכולים רק ילכו ויתעצמו,

כאילו המערכת שלנו דוחקת בנו להבין שזה לא הכיוון

(גאונית אמרתי..)

לעומת זאת כשאנחנו לומדים את הכיוון - פנימה -

יש לנו נתיב ידוע וברור בו אנחנו יכולים 

להמשיך ולנקות עוד ועוד את הכאבים המוטבעים בנו,

וליהנות מחיים יותר ויותר משמחים, מספקים

ומרחיבים את הלב ❤

לחיי ההקשבה אל הלב

ואל עומקינו הקסומים שמחזיקים עבורנו

כל מה שאנחנו כמהים לו!

אשמח לשמוע ממך איפה זה פוגש אותך,

אפשר בתגובה אנונימית פה מטה

או לשלוח לי מייל בלחיצה על הכתובת: Galitel2@gmail.com

וכמובן אשמח להיות בשבילך

בתהליך המופלא הזה שמעמיק פנימה,

בין אם אופן פרטני, או בזוג.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך