מי מאתנו לא מכיר את העננה הזו,
שלפעמים מגיעה משומָקום
(לכאורה משומקום.. עד ש.. "רגע... מה 'הוריד' אותי?".. וגלינג.. נופל האסימון..)
ולפעמים.. לגמרי ברור מה או מי זה שהביא אותה -
עננה שמכבידה ומציקה עד כדי לא מניחה..
כשזה קורה לך -
בין אם היא יותר תסכול או כעס או אפילו חרדה -
מהו ההרגל שלך להתמודד אתה?
יש שבורחים לשינה,
יש שבורחים לעשייה (מי כמוני יודעת...)
יש שמדליקים סיגריה (כזו או אחרת)
יש שבורחים לטיפה המרה,
יש שמרחיקים להתאהבות חדשה
ויש... עוד אינספור דרכים..
בין אם ההרגל הוא כזה או אחר,
הקטץ' הוא שכל אלה הינם בגדר בריחה
וככאלה הם כאילו משככים את הקושי
עם דגש על ה "כאילו"...
וגם... לרובם תוצאות לוואי והשלכות לא משהו
ובעיקר -
הם לא באמת פותרים את הקושי
אלא רק 'מרדימים' אותו.
אז נכון
שכל עוד אין פתרון אחר אפשרי באופק...
וכל עוד אנחנו שבויים של ההרגל,
הוא יצליח להשלות אותנו בכל פעם מחדש ש"הפעם יעזור באמת",
כשלמעשה רק ילך וירחיב את הקרע
ויעמיק את הנזק של תוצאות הלוואי...
אבל אני לא באתי היום לבאס,
כמו שפתחתי - כולנו מכירים את הלופ הזה,
בין שאנחנו מודעים לו ובין שלא בא לנו להיות במודעות אליו..
מה שחשוב לי היום להבהיר הוא -
שיש דרך אחרת!
כזו שבאמת באמת ממוססת את הקושי,
משחררת אותנו ממנו
ומאפשרת לנו ליצור לעצמנו חיים טובים יותר
(עד כדי להיפטר מהקשיים ולהישאר עם אותו בן זוג
על פני להיפטר מבן הזוג ולהישאר עם הקשיים,
וגם כמובן בלי קשר לבן זוג...
כן.. קשה להאמין לזה אני יודעת,
אבל לרוב זו באמת לא אשמתו/ה :-)
העניין הוא כזה-
עד גיל 7 אנחנו יותר יצורים חושיים מאשר יצורים חושבים
וככאלה - אנחנו בעיקר חשים בגוף את שמתרחש סביבנו,
אממהה... שבדיוק בשנים הללו
אנחנו חסרי אונים מעצם היותנו תלויים במטפלים שלנו
וכמה שאלה יעשו כמיטב יכולתם,
יהיו חוויות של חוסר אונים, תסכול, חוסר וכו' שנחווה
ו...כן - ייצָרבוּ בגוף שלנו, כי הוא השדה הפעיל בשנים הללו.
אז.. בהיותנו חסרי אונים -
באמת בריחה היא הערוץ שמציל אותנו
(אחד מה Fים - Fight/Flight/Freeze),
אלא שהיום למרות שאיננו באמת חסרי אונים -
למרות שאנחנו בוגרים שאינם תלויים באחר -
כל עוד לא התמרנו את התכנים ההם -
אנחנו עדיין חווים את הסיטואציה
מנקודת המבט הפגועה ההיא
במילים אחרות אפשר לומר -
שהגוף שלנו כל כך אוהב אותנו
שהוא מחזיק עבורנו את כל הרגשות הקשים
והחוויות הלא נעימות במנעד של תחושות גופניות
(בהן מוצפנים גם דפוסי חשיבה ואמונות שגויות
שלא אלה ולא אלה משרתים אותנו)
וזה יכול להיות מערך שמחזיק שנים... אפילו עד יום מותנו -
אם אנחנו ממשיכים לברוח -
כשבכל פעם שהקושי עולה - (גם אם מודחק)
מתווספת עוד שכבה לתסכול
והגוף ימשיך להחזיק (וקצת להתפרק תוך כדי מן הסתם)
כששכבות התסכול הופכות להיות כמו מגנט
שמושך אלינו שוב ושוב את אותם המצבים
(כי כאמור ישנם דפוסי חשיבה ואמונות
שמובילים לדפוסי התנהגות שמייצרים
שוב ושוב את אותם מצבי מציאות מתסכלים)
למשל:
הוא { צמא להרגיש שרואים אותו,
צמָא שנוצר כילד שהוריו היו עסוקים מידי
ובכל פעם שהיא } לא רואה אותו, הוא {
חש מחנק בגרון,
מרגיש עצב, עלבון, בושה, תסכול..
עוברת בראשו מחשבה לא בהכרח מודעת: "לא באמת אוהבים אותי"
ואוטומטית מגיב בהסתגרות
אלא שאז...
היא עוד יותר לא רואה אותו
כי עם ההסתגרות שלו היא } חווה דחייה
ולכן נמנעת יותר מלהתקרב -
מה שמעצים ומגביר את התסכול שלו...
שלא לדבר על זה שמלכתחילה-
כדי לא להסתכן בלהרגיש את התסכול
מהסכנה המובנית בו מילדות (ב 4 הרבדים - גוף - רגש- מנטלית - אמונה)
ש'היא לא תראה אותו'-
הוא מרוחק.
לכאורה כדי להגן עליו
ולמעשה - הוא מגביר את תסכול ה"לא נראה" במו ידיו..
זוהי דוגמא ללופ שמשאיר אותו שבוי עם התסכול
ולכאורה מילוט לבריחה כל שהיא הוא כמו אוויר לנשימה,
רק שזה לא באמת אוויר נקי ומזין...
והבריחה הזו רק מקבעת את התסכול שלו (וגם שלה) עוד יותר.
יחד עם זאת (!)
היופי הוא..
שהמנגנון המופלא הזה בא עם מפתח לפתרון בִּילְט אין
הגוף הזה שכל כך אוהב אותנו,
יכול בקלות להשתחרר מאותם הזיכרונות שאגר
כשאנחנו לומדים איך לאהוב אותו בחזרה,
ולמלא את הצרכים שלא סופקו והותירו בנו חלל
עם ציפייה כמוסה שהאחר (בן הזוג) ימלא.
ולאהוב אותו בחזרה אומר בין היתר להסכים
לשהות עם הרגשות והתחושות
עד שטרנספורמציה מתרחשת.
כן...
רגש- אמוציה - emotion
הוא אנרגיה בתנועה - energy in motion
אורך החיים של רגש כשאנחנו מאפשרים לו לנוע
הינו 90 שניות בסה"כ (!!)
העניין הוא שאנחנו לא.
כי אנחנו בעיקר בשכל, בניסיון עקר לפתור שכלית את המצב
ואז הפלונטר - שהרגש הוא ה'פלזמה' שלו - נשאר תקוע.
ואז התסכול חוזר שוב ושוב.
מתסכל.. לגמרי,
אבל גם גאוני -
כי החזרה הזו שוב ושוב על אותו התסכול
עשויה להוביל אותנו להסכים לנוע בכיוון הנכון.
התסכול הזה בונה בנו מוטיבציה והסכמה לריפוי אמיתי.
אחרי שאנחנו מבינים ונוכחים שהבריחות לא מועילות לנו.
עכשיו נדרשת פה רק הכוונה
הכוונה שתאפשר לנו להעז
לשהות בתחושות,
לשהות עם הרגשות הקשים
(שעבור הילדים שהיינו היו קשים מידי לכן נוצר ההרגל לברוח)
שהייה שתוביל אותנו לטרנספורמציה,
שתשחרר אותנו - איזו הקלה - מהלופ.
נכון,
זה בניגוד להרגל שלנו -
שהוא כאמור - לברוח,
נכון,
זה דורש נחישות והתמדה,
זהו תהליך ולמרות הקסם שמתחולל בכל טרנספורמציה...
שמורגש פיזית בגוף וגם בחיים,
על מנת להטמיע אותו - עלינו לחזור שוב ושוב
כאילו אנחנו סוללים דרך חדשה ומייצבים אותה
ובעיקר -
נכון, זה כל כך מפחיד ובניגוד לאינסטינקטים,
ולכוחות האגו - מניפולציות שכל ופחד
ולכן ליווי מהיימן הינו הכרחי.
עם יד על הלב, אני לא מכירה דרך
שמאפשרת כזו העמקה וכזה ריפוי בכזו מהירות...
והתנסיתי בלא מעט כלים בחיי.
השינויים שעוברים מי שאני מלווה בדרך המופלאה הזו
מ ד ה י מ י ם!
וכל כך חבל לי לראות ולשמוע שוב ושוב
עד כמה ההרגל לברוח נפוץ,
בעיקר כי לא יודעים (/מאמינים) שיש אפשרות אחרת
הדרך שבה אני עובדת משלבת כלים אנרגטיים עוצמתיים
ומאפשרת למי שהולך בה
להשתחרר מהפלונטרים הללו שמכבידים פיזית ורגשית,
להתחבר למרכז הווייתו
ממקום נקי, להשיל קליפות אגו מיותרות,
להיזכר במהותו, ליצור חוסן פנימי
ולהיות יותר ויותר בבחירה
(ופחות בבריחה ובתגובה אוטומטית למצבי החיים)
וזה כל כך זמין, אפשרי ומוגש באהבה
שמה שנותר לי הוא להזמין אותך להתנסות.
אם יש משהו שיושב עליך,
איזה story of your life
שהגיע הזמן להשתחרר ממנו,
לחיצה כאן מובילה לתיבת המייל שלי, (galitel2@gmail.com)
נתאם לנו זמן ונתחיל תהליך
כאמור זוהי דרך ריפוי שמתבטאת במהירות בחיים,
לכן התהליך קצר יחסית - 8-10 פגישות
ומציאות החיים משתנה לנו מול העיניים
למיטיבה, מזינה ונעימה יותר
אני מתארת לי שהשכל פה עשוי להיכנס
ולעורר התנגדויות והסברים ל'למה לא',
מאחר ואין אפשרות לקלוט זאת דרך השכל,
עם כל הכבוד לו ויש כבוד...
אם הלב שלך מרגיש שזה נכון,
זה הרגע ללחוץ כאן ולהתנסות.
פה בשבילך /כם במגוון דרכים:
פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה