איך להתמודד עם האשמות ותלונות??

בתפיסה התרבותית שאנחנו חיים בה,

למדנו - שלא לטובתנו - 

להתלונן ולהאשים כשמשהו לא מסתדר לנו 

או לא עונה לציפיות שלנו

בכלל..

בתפיסה הזו - כשאנחנו מתחתנים

(או נכנסים לקשר מחייב באופן אחר)

אנחנו אומרים זה לזו 

במודע או שלא במודע ולרוב לא במילים:

"מעכשיוווו... את~ה תתן~ני לי כל מה שלא קיבלתי בילדות (!!)

ואם לא... אני אתלונן על כך, אאשים, אדרוש ואתבע זאת ממך !"

למשל אם לא ראו אותי,

אמצא את עצמי עם תלונה תמידית על כך

שהוא } לא רואה אותי...

העניין הוא,

שתת המודע שלנו מלכתחילה ימשוך אותנו

אל אנשים שלצידם נרגיש בבית,

כלומר שבאיזה שהוא אופן יאהבו אותנו בצורה דומה לזו

שאמאבא אהבו אותנו...

כן, כן, מנגנון משוכלל יש לנו -

תת המודע יודע מראש שהאיש הזה

אף שבתקופת ההתאהבות הכל מושלם לצידו,

בהמשך הדרך - כשניכנס למחוייבות בינינו

ידרוך לנו בדיוק על המקומות הלא פתורים שלנו

ולמעשה יתן לנו אהבה מוכרת -

אותה אהבה שקיבלנו בבית הורינו

אלה, בהיותם בני אנוש ולא מלאכים,

אהבו אותנו גם באופנים שהיו לנו נעימים

וגם .. החסירו מאתנו פה ושם

כך שאנחנו יוצאים מבית הורינו עם חוסרים כאלה ואחרים כמו:

"לא ראו אותי"

"הייתי שקוף"

"הרגשתי לא מספיק.."

"הרגשתי לא שייך"

"כעסו עלי"

"הרגשתי לא אהוב >> מה שהוביל לאמונה שאני לא ראוי לאהבה"

וכו' וכו'...

עם החוסרים הללו אנחנו מסתובבים בעולם

ונמשכים... כן... 

אל אותם האנשים שיתנו לנו אהבה מוכרת

זאת אומרת אל אותם האנשים שיתנו לנו אהבה מכאיבה (גם)

כי ימשיכו להחסיר מאתנו את מה שאנחנו כל כך צמאים לו

משמע -

התפיסה הזו

ש"מעכשיו אתה תתן לי כל מה שלא קיבלתי כילדה"

בהגדרה משאירה אותי מאוכזבת

כי רוב הסיכויים שבחרתי במי שבאוטומטים שלו

לא יתן לי זאת

(את האוטומטים אנחנו כמובן רוצים להתמיר

ולהגיע למצב בו כולנו נהיה מרוצים

אבל זוהי אפיזודה אחרת)

וגם אם תגיד/י "אבל אני בחרתי בדיוק ההיפך.."

כשנתבונן מקרוב נוכל לגלות

כמה גם אז - התסכול שלך מוכר לך כבר מילדות,

כי לא פעם "בדיוק ההיפך" מחזיק את אותו העניין מקצהו השני

ואז אנחנו מתחילים להתלונן..

וכשהוא מתלונן, 

גם אם זה באופן ברור וגלוי וגם אם סמוי,

אני מיד מרגישה אשמה

ולמרות שאנחנו חיים בתודעת אשמה

ונוהגים להאשים בטבעיות..

למרות זאת, להרגיש אשמים

זה אחד הדברים שקשים לנו -

כאילו זרקו אלינו את הפחם הלוהט

שבלתי נסבל עבורנו להחזיק

ומיד...

אנחנו מחזירים אותו לזורק

מצטדקים,

נלחמים,

מתגוננים,

מתנערים,

מאשימים בחזרה

ו... השיח בסחרור.

מה שבטוח זה שמפה... אף אחד לא באמת יִצֶא מסופק

גם אם נצא צודקים,

נישָאֶר עם טעם חמוץ, רחוקים ולבד...

אז, לעניינו -

איך אפשר אחרת?

נכון,

האוטומט יהיה להגיד

"הוא } צריך ללמוד להפסיק להאשים.."

העניין הוא שכל עוד אני מחכה שהוא יפסיק ל..

והוא מחכה שאני אפסיק ל...

אנחנו די תקועים

ועוד עניין הוא -

שכל עוד זה מפעיל אותי אמוציונלית

מעבר לזה שזה מחמיר את הלופ שבינינו

זה סימן בשבילי שיש לי הזדמנות לנקות משהו שלי

כי נכון שאני רוצה שהוא } לא יאשים,

אבל אני הכי רוצה שגם אם הוא יאשים

אני לא אכנס למגננה,

לא אדרך למוד הישרדותי 

(לטובתי הגבוהה)

ומתוך שקט אוכל להתייחס עניינית

ואפילו אפילו -

לראות את הצורך האמיתי שלו

שנמצא מעבר לתלונה, לתסכול, להאשמה,

את המקום הרך, הפגיע שצמא ליחס/ חיבוק/ נראות

ומכוסה בקוצים שלכאורה מגנים עליו

אך למעשה רק מחמירים את המצב

בשביל שאני אוכל לראות אותו,

מבעד למגננות שלו,

עלי להתחיל בלראות אותי..

ולשם כך -

לא משנה מאיפה מתחילים -

כי גם עכשיו כשאני מתגוננת

כשהוא מאשים -

זוהי נקודת מוצא מצויינת

וכשהמודעות מגיעה

ואני שמה לב - גם אם בדיעבד -

שאני מתגוננת/ מתקיפה... -

וסימן זיהוי מצוין לזה יכול להיות

המקום הצדקני, הכועס,

המטיף והמוכיח או לחלופין המתכנס והמסתגר -

כך או כך אני יכולה לחוש בדריכות ובנוקשות שאוחזות בי-

ואז-

כשהמודעות מגיעה ואני נוכחת שכך -

אני יכולה להביא אלי מקום רך וקשוב,

לשים לב למה בעצם היה לי קשה,

אני יכולה להעז להרגיש את הקושי,

לשהות בְּרָכּוּת ובחיבוק פנימי

עם אותו המקום הפנימי שמרגיש מואשם ולא מספיק טוב (למשל)

עד שמשהו בתחושה משתנה...

ואז..

במקום להצטדק, להתגונן או לתקוף חזרה,

אז...

אותה הרכות שממני אלי

מאפשרת לחוסן פנימי להתקיים בי

ומשם מתקיימות אפשרויות של חיבור:

אז,

אני יכולה לראות מה הוא בעצם היה צריך,

ואם לא לגמרי - אני יכולה לשאול בסקרנות,

אני יכולה להרגיע במבט, או בחיבוק

כך שהרכות הזו שממני אלי

שמזכירה לי את החוסן הפנימי שלי

מזכירה לו את הרכות והחוסן הפנימי שלו

וכמו קסם -

כל המערך המגננתי הזה מתייתר

שם יש חיבור בין הלב שלי ללב שלו

בִּמקום שכל אחד מאתנו יהיה מרוכז ומכונס בפצע ובתסכול שלו -

מה שקורה כשאנחנו בתוך המאבק -

כשאני רואה את עצמי וממלאת את הצורך שלי

שעולה כשהוא מאשים אותי,

משהו נרגע בי

וכאילו מתאפשר בי בטחון 'להציץ החוצה',

אז אני יכולה לראות אותו

או את המקום הרך והפגיע שלו

שרק מכוסה בקוצים אבל בעצם צמא לחיבור

ומשם כל המערך ההישרדותי הזה מתייתר ונמס

החיבור הזה כשאנחנו מגיעים אליו בלב פתוח

הוא אחת החוויות הממלאות שיש אם לא 'ה'

והנה לנו זווית אחת לראות דרכה

כמה קשר זוגי ארוך טווח- כשהוא מודע -

לא רק שאינו דוהה,

אלא בעיקר משתבח עם השנים.

לחיי האהבה

והמודעות אלי ולאחר ❤

גלית אליאס, 

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן

"מה בסך הכל ביקשתי? למה קשה לך לחבק אותי?"

"מה כבר ביקשתי?

כל היום אני מטפלת בכולם,

חוזרת מהעבודה, מחייכת כאילו לא עובר עלי כלום,

מרגיעה את כולם, למרות שבעצם

גם אני זקוקה להרגעה,

עובדת על אוטומט,

סוף סוף הגיע הערב,

אני יכולה להוריד את המסכה ולנוח,

איך אתה לא רואה שזה מה שאני צריכה??

מה כל כך קשה לך לחבק אותי???"

היא { שגידלה את עצמה,

כי אביה היה עסוק בלהביא פרנסה

ואמהּ מסורה לטיפול באחיה הקטנים -

מה שלא השאיר לה שום מקום להישען עליו

ופיתח בה סוּפֶּר עצמאות ומסוגלות -

למדה להיות "מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחד" - 

אבל באקסטרים,

כזה שפיתח בה אוטומט עד כדי רובוטיות

שמתפקדת.

שוכחת מעצמה בגדול....

אבל מתפקדת.

מצב שמצד אחד הניח את דעתה -

כי כולם מקבלים מה שהם צריכים

אך הוביל אותה למצבי קיצון פיזיים

של תפקוד במצב שכמה רופאים בחייה הרימו גבה

ולא האמינו שהמצב בו הגיעה לטיפול אפשרי בכלל...

אממממה...

בתוך התפקוּדיוּת הזו...

התקיימו להם גם מרמור ותסכול

שהלכו וגדלו -

סביב אותה הכמיהה למילוי הדבר שאף פעם לא היה לה -

חיבוק להינמס לתוכו

הוא } מאידך -

שראה בילדותו את אמא מתלוננת בלי סוף על אבא -

אתו הזדהה -

לא יכול לשאת תלונות,

אלה הן כמו תמרורי אזהרה עבורו

ומרגע שנשמע צליל תלונה

או אפילו רק מורגש תדר שכזה באוויר -

הוא } מיד נדרך ונאטם.

והרי לכם 'ריקוד זוגי' :

היא { צמאה לחיבוק,

מתלוננת למה הוא מחבק אותה,

הוא } שומע תלונה

ומתרחק עוד יותר -

מה שמגדיל את התסכול שלה ויחד אתו את התלונות -

מה שמרחיק אותו עוד יותר

וכו וכו'...

בעצם היא משליכה עליו את התסכול שלה,

אותו תסכול ילדי -

שלא היה לה מקום להישען, להיעזר, להיתמך בו,

כשהאמת היא שאפילו אם היה רוצה לתמוך בה

הסיכוי שהיתה מאפשרת לו ולעצמה להיתמך 

קלוש עד כדי אפסי

היא הרי למדה על בשרה 

להסתדר לבד,

ויחד עם זאת שזה מתסכל אותה...

זהו ההרגל שלה.

כל עוד ההתנהלות הזו לא מודעת 

ומתרחשת מתוך המקומות הפצועים

הם מסתבכים בתוך הלופ יותר ויותר

ומתרחקים כשחומות נבנות ביניהם

אבל... (!)

זה ממש לא חייב להישאר ככה.

להיפך, התסכול שהולך וגואה 

מטרתו להוביל אותם לצמיחה מתוך הלופ הזה

ולריפוי -

היא { של החוסר שלה

הוא } של החוסר שלו

כך שהיא { תוכל לבקש חיבוק אם תרצה,

במקום להתלונן על כך שאיננו:

כשהבוגרת שבה אחראית לאותם החלקים הילדיים שלה

ומתוך כך לה האפשרות למלא ולו שכבה ראשונית

כך שהיא חווה פחות ופחות חוסר

ויותר ויותר מלאות

וממקום ולו טיפה מלא יותר 

תוכל להזמין אותו לחיבוק

במקום לדרוש אותו

הוא } מצידו יוכל לחזק את המקום הילדי שבו,

לשחרר אותו מהסבל של אבא ואמא

שהתקבע בו ומשחזר את עצמו דרכו,

הוא יוכל לשמור על הילד הזה כך

שאם משהו לא נעים לו - הבוגר שבו יוכל להציב גבול

וממילא כשהבוגר פה,

הרבה יותר אפשרי להכיל מיני סיטואציות

לא מתוך מקום שמזדהה אתן.

ריפוי כזה שבמסה קריטית

יאפשר להם להתקרב יותר ויותר,

ליהנות מחיבוק, משיחה, מאינטימיות

ומהחום שמתאפשר כשהלב פתוח

~~~~~~~~~

בטעות,

שמאד רווחת ונפוצה בתרבותנו -

אנחנו נכנסים לקשר זוגי - ובמיוחד לשלב המחייב

ואומרים ללא מילים:

"עכשיו, אתה /את תתן לי כל מה שלא קיבלתי כילד/ה (!!)"

"למה??"

"ככה !!"

"כי התחתנתי אתך!!"

"ואם לא תתן לי...

אני אדרוש, אתלונן על כך ואאשים אותך,

שלא לומר אעניש אותך!"

זאת אומרת שבטעות (אותה אחת התרבותית הרווחת)

אנחנו מתייחסים לקשר זוגי 

כאל מערכת יחסים לסיפוק צרכים

"אחרת למה התחתנתי אתו?"

"אם הוא~יא לא י~תחבק אותי אז מי כן?"

"אז למה בכלל??"

וכו'...

וזה המקום לשאול:

האמנם??

האמנם כשאני מצפה, דורשת ומתלוננת כשאין..

האמנם זה באמת עושה חשק למישהו להיות חלק מהקשר הזה?

ועד כמה זה באמת מאפשר רווחה ונחת??

יותר מזה...

כפי שכתבתי לעיל,

גם אם הוא יספק לי את הצרכים בצורה הכי מושלמת,

מה שכנראה יכול להתקיים באגדות,

אבל נניח שכן -

גם אז -

אם אני מגיעה עם חווית חוסר

אין לי באמת אפשרות לקלוט את המילוי הזה מן החוץ 

ולחלופין -

זה יישאר ריק, כמו בור ללא תחתית -

עד ש...

אתחיל למלא מבפנים

כל אחד מאתנו נכנס לקשר

עם הקערות הריקות שלו

ועם ציפייה שהאחר ימלא אותן

פוזיציה שמובילה לקראש ותסכול מתמשך

וזה המקום להציע אפשרות אחרת:

נכון, יש דרך לעבור כדי שזה יקרה,

ובכל זאת, לפחות לצייר בדמיוננו את האופק ולהתכוונן לשם:

כמה כיף ומשחרר זה לזכור

שהוא לא חייב לי שום דבר (!)

אנחנו מחויבים זה לזו

אבל הוא לא חייב כלום.

וכל פעם שאני שומעת בתוכי נימה מאשימה,

שיפוטית, צדקנית, מוכיחה..,

כל פעם שאני מרגישה תסכול

זהו הצוהר דרכו יש לי הזדמנות פז לריפוי

או במילים אחרות למילוי הקערות הריקות שלי ממני..

כי..

הנה עוד נקודה למחשבה -

לרוב... 

בדיוק מה שאני מתלוננת עליו שהוא } לא עושה,

אני יכולה להוסיף בסוף המשפט "כמוני"

ולגלות שאופס... גם אני מתנהגת ככה לעצמי...

אבל היופי פה, הוא - 

שכשאני מתחילה לתת לעצמי את כל מה שאני דורשת ממנו... }

ראשית אני מרגישה הרבה יותר טוב ומלאה

ושנית - פתאום מתחוללים ניסים קטנים וגם הוא מצטרף לחגיגה..

כך במקום להשליך עליו את התסכולים שלי,

אני מעבדת אותם

ואח"כ -

במקום לשטוף אותו,

אני יכולה לשתף אותו...

ואז, כשעולה תסכול -

ואתו פוטנציאל של קומה בחומה שבינינו...

אם אני מעבדת את התסכול -

לא רק שלא נוספת קומה בחומה,

יורדות כמה (!!)

והחיבור שבינינו הולך ומשתבח

אז..

הוא נזכר כמה הוא מתגעגע אליה

והיא.. כמה אהבה והערכה יש לה בליבה אליו

אז..

החיבוק מגיע בספונטניות

משניהם

והוא מזין וממיס עוד כמה קומות בחומה

וממלא את הלב עד גדותיו...

לחיי האהבה ❤ 

אמן  ❤❤

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן

איך להפיג את החרדה? שיתוף + מדיטציה במתנה

 זה כבר כמה ימים ולילות 

של בוּמִים עם וּבְלי אזעקות,

שמעבר לפוליטיקה ולכאב הקולקטיבי

שליבוי השנאה הזה מציף ומבעיר אתו את הארץ,

ברמה האישית כמי שגרה בפאתי אשקלון -

אני יכולה לשתף בהשפעה המצטברת הניכרת מכך,

שכבר אי אפשר להתעלם ממנה

(וטוב שכך..)

וכמה שמנסים להמשיך כרגיל,

להיכנס ולצאת מהממד כאילו לא קרה כלום,

לחבק, לחייך, לתפקד...

לאורך השעות, הימים והלילות האלה

מצטבר לו עומס -

שאצלי הורגש כמן דכדוך כבד,

חוסר סבלנות,

מתח שהיה אגור לי בגוף

שלא איפשר לי להיות ממוקדת

ובטח שלא נוכחת

אני שבד"כ סוּפֶּר ממוקדת ואפקטיבית 

(לא פעם אף יותר מידי..) 

מצאתי את עצמי פתאום מבולבלת, 

לא יודעת מאיפה להתחיל,

מה לעשות קודם,

מן חוסר קרקוע כזה -

שמאתמול כמו בזזזזזז כזה כאילו זרם לי בדם

ומן תזזית שהלכה וגאתה בי 

מה שהצליח להוביל אותי הבוקר לרגיעה,

הוא המחשבה על להתפרק בתוך חיבוק גדול..

אפילו רק המחשבה על כך 

כשאני ממש ממש חיה אותה -

כבר פרקה ממני חלק מהמתח..

חזרה אלי תחושת הקרקוע,

מתוך החיבור אל עצמי

ועם נשימה נוכחת והסכמה להרגיש עד כדי להתפרק לרגע

הצלחתי לחזור ממקום חדש ❤

אז זה יכול להיות חיבוק להינמס לתוכו, להתרכך,

או 

ניעור שמשחרר מהגוף את המתח המיותר

בדיוק כמו שבעלי החיים יודעים לעשות 

בבכל פעם שהם נכנסים ל FREEZE

כשהם מתנערים ומשחררים אותו מהגוף,

או

מדיטציה מרגיעה (כמו זו ששמתי לך בסוף הפוסט הזה),

או

כל דרך אחרת שנכונה עבורך,

כשחשוב שתהיה בה התייחסות בעיקר אל הגוף

כיוון שחרדה ומתח אינם הגיוניים

ולכן הסברים רציונליים כמו

"אין מה לפחד, יש לנו כיפת ברזל" -

עד כמה שהם מספקים את השכל,

לא מספיקים בשביל להרגיע את החרדה

שהינה ראשונית יותר ואחוזה בעיקר בגוף וברגש 

העיקר לפרוק את המתח הזה מהגוף

ולאפשר לך לחזור לשגרה

בלי העודף הזה שהצטבר ומעיק על המערכת

גם אם הוא לא מודע.

במיוחד לשם כך,

אני שמה פה (ללא תשלום) קישור ישיר

למדיטציה להפגת חרדה

שהקלטתי לפני כמה שנים,

בנוסף להנחיה הקולית שאני מלווה בה,

יש לאורכה כלים אנרגטיים שונים

שבכוחם להרגיע וליצור את החיבור מחדש

אותו החיבור שהחרדה מנתקת ממנו

~~~~~

חרדה היא מצב אנרגטי

בו ישנו ניתוק מהשורש - 

הוא המרכז האנרגטי הראשון, הבסיס, 

קל לי לקרוא לזה "חיבור לאדמה"

שמפעיל מיד את המרכז האנרגטי השביעי - הכתר -

הוא החיבור אל מה שמעבר לנו

קל לי לקרוא לזה חיבור אל הרוח או אל השמיים

חרדה אם כן מנתקת מהשורש >

מה שמוביל לניתוק מהכתר >

והתחושה היא של תלישות בדידות וחוסר אונים

שקשה להסביר במילים.

הכלים האנרגטיים לאורך המדיטציה הזו

מחברים מחדש

ומאפשרים לעוצמת החרדה ללכת ולהיחלש

עד כדי להיעלם.

אפשר להפעיל את ההקלטה שאורכה 25 דק

ולהקשיב בקשב רב

ואפשר גם להפעיל ולנוּח כשהיא מושמעת ברקע

כך או כך - גם אם נרדמים 

ההשפעה שלה מרגיעה באופן משמעותי

(לפי התגובות שקיבלתי)

הנה היא שוב בשבילך בלחיצה כאן

~~~~

ישנם כלים נוספים שעם השנים למדתי ואימצתי

ואני מתכוונת להוציא בימים הקרובים

רצף של כמה תרגילים כאלה מצולמים בוידאו

(זה יהיה בתשלום סמלי של 89 ש"ח)

שעובדים מכל מיני כיוונים

כך שאם חרדות מפעילות אותך לא פעם

והיית רוצה להשתחרר מהן

זה יכול להיות נפלא עבורך

אפשר ללחוץ כאן, להגיע לתיבת המייל שלי: galitel2@gmail.com

 ולכתוב לי אם זה מעניין אותך

ואני אעדכן אותך כשזה יהיה מוכן.

בינתיים,

מאחלת לך חג שמח ושקט

ולכולנו שהשגרה והשלום יחזרו לאזורנו

אמן!

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

איך כדאי לו לבטא את התסכול שלו } ממנה { ?

"מצד אחד, אם אני אגיד,

היא תתעצבן, או תיפגע

וזה יעכיר את האווירה בינינו...

מצד שני כשאני לא אומר כלום -

התסכול מצטבר והולך ואני מתעצבן

וגם אז... האווירה מעכירה בינינו.."

~  לופ ללא מוצא ~

(לכאורה)

שמקורו בקושי שלנו להכיל תסכול

ובערבוב התרבותי בינינו 

שמניח ש"אם אני מתוסכל > את אשמה"

כלומר מביא אתו את האשמה בילט אין

ואת הציפייה הלא מודעת שמטילה על האחר

את התפקיד להציל אותו } מהתסכול הזה

כשמשהו שהוא } צריך או רוצה לא מתקיים,

עולה בו תסכול,

כאמור - אף אחד לא לימד אותנו להכיל את התסכול,

אבל התסכול כל כך קשה לנו - שמיד -

אנחנו משליכים אותו על מי שמולנו בתלונה והאשמה

+ ציפייה מובנית ש: "היא תשנה משהו אצלה

כדי שאני לא אשאר מתוסכל"

אמממה...

אוקי... העברנו את התסכול לצד השני

רק שמִן הסתם גם היא...

לא ממש יודעת איך להכיל תסכול..

כי כולנו גדלנו באותה החברה שלא מלמדת זאת (עדיין)

ויותר מזה - מקדשת את הביקורת כדרך ל"שיפור"

מה שרק מעצים את הקושי..

ואז מתחיל הפינג פונג של השלכות והאשמות

שרק מחמיר את התסכול של שני הצדדים.

מה שעושה את זה כאילו יותר קל,

זה שעכשיו... לפחות יש את מי להאשים.. :-(

ואנחנו מתבצרים בכעס ובצדקנות

אבל התסכול.. עדיין בועט בתוכנו..

~~~~~~~

נתחיל בלהבין מה קורה אצלה } 

(או ליתר דיוק אצלי :-)

כשהוא מתלונן ומאשים:

מחר אני מופיעה בקונצרט קטן,

ואני מתכוונת באמת קטן,

מן קונצרט סוף שנה, כתלמידה לחליל צד בקונסרבטוריון, 

התלמידים הילדים ו.. אני :-)

ולמרות שזה לא ביג דיל,

למרות שהקהל יכלול את בני המשפחה של המופיעים -

קהל אוהד לכל הדעות..

למרות זאת, המחשבה על כך מרעידה אותי

למרות שזו לא הפעם הראשונה

ולמרות שאני יודעת לנגן די טוב את היצירות שלי,

עדיין.. ככל שזה מתקרב, מידי פעם, בלי שאני שמה לב,

מתגנב לו הפחד ומדהיר את הלב שלי

ואני מוצאת את עצמי מתאמנת על יצירה

שאני ממש ממש יודעת לנגן,

רועדת,

מנותקת מהלב שלי, מהחיבור אל המוסיקה,

והפספוס לא מאחר להגיע,

זה לא רק הפספוס בצליל או בתווים,

אלא גם זה - 

שבמקום ליהנות אני רק מחכה שזה ייגמר...

ומתפספס בעיקר -

מה שאני יכולה להעביר כשאני מנגנת בחיבור

שנשאר קפוא בתוכי

זאת אגב, למרות שיש לי ניסיון בעמידה על במה

מגיל שנה וחצי,

ואף שאומרים שהייתי כוכבת אז.. :-)

משהו השתנה..

כי כנראה שקצת אחר כך,

כשהתחלתי להביע את מי שאני ומה שאני רוצה

ונתקלתי בחוסר שביעות רצון ממני,

התחיל להתבסס בתוכי אותו התסכול - עם:

הפחד שאני לא אהובה

הבושה על מי שאני

כאב הדחייה

ומאז מקננת בי התלות באישור

תלות שהתקבעה לאורך השנים,

תוך שפיתחתי מחד יכולת זיהוי משוכללת

ל: מהו מבט אוהד ואיזה הוא ביקורתי ודוחה

ומאידך פיתחתי העדפה אוטומטית 

להימנעות,

לצד נטייה לרָצוֹת כדי לקבל אהבה

כי הסיפור שרץ לי בראש באופן לא מודע הוא-

שאם אהיה כמו שאני

ולא יהיו מרוצים ממני -

ולצורך העניין - מספיק שהמבט שיופנה אלי לא יהיה אוהד -

הכאב יהיה כל כך גדול..

עד כדי שהוא נתפס בעולמי הפנימי כבלתי אפשרי

(כל עוד זה חשוך ולא מעובד)

על אחת כמה וכמה, כאשר מופנית כלפי 

האָשָמָה ברורה 

שמחזיקה את "אני לא מרוצה ממך" בגלוי...

הסיפור הזה בכל מיני צורות

מתקיים אצל רבים מאתנו..

ואז -

אותו הכאב שעבור הילד/ה שהיתה היה over welming

מציף אותה כשהוא } מתוסכל

ומשליך עליה את התסכול שלו

כן.. אותו כאב באותן העוצמות (!) למרות שהיא כבר לא ילדה.

מן התרחשות לא מודעת שמתחוללת

בכל פעם שמישהו כולל היא { לא מרוצה מעצמה..

(נכון כמובן גם בלשון זכר)

זה כבד, ואפרורי,

זה חמוץ ועטוף בבושה

והיא רק רוצה לברוח מזה ולהיעלם

בין אם לעשייה,

או לשינה, או לסדרה,

רק שתעבור העננה הזו... 

בריחה שמן הסתם לא באמת מעלימה את הקושי

אלא רק דוחקת אותו לעומק

עד הפעם הבאה שתחוש "לא מספיק" 

מתוך חווית כישלון/ חוסר סיפוק/ חוסר אישור...

כך מנגנוני ההגנה שלנו  -

ושלי - בין היתר - ההימנעות 

ברבדים שונים ובתקופות מסוימות

הם "הפתרון המושלם" לכך

מנגנונים שלכאורה מצילים אותנו מהאפשרות

שזה לא יצליח :

ההימנעות כאילו מקטינה את סיכויי המפגש

ומכאן את הסיכוי שלא יהיו מרוצים ממני -

ואז ארגיש שאני לא מספיק

כשלמעשה הם עובדים עלינו בעיניים כי

כשאני נמנעת, לא נוכחת ולא אותנטית,

יש יותר סיכוי שלא יהיו מרוצים ממני..

וגם.. כי אותם המנגנונים באותה הנשימה מונעים מאתנו

את אפשרות הפז... שזה אולי דווקא כן יצליח...

אז איך אפשר לצאת מהלופ הזה ?

שכבר הבנו שלמרות שהוא מספר לנו שהוא מציל אותנו,

הוא למעשה מייצר בדיוק את ההפך ומחמיר את התסכול...

אז זהו... -

בדיוק ההיפך מההרגל לברוח (!)

ככל שנצליח להסכים להרגיש,

לעשות u-turn מההשלכה החוצה אל האחר,

גם אם זו כבר נעשתה,

ברגע שמגיעה המודעות,

אם ניקח כמה דקות, 

ננשום פנימה אל הגוף נהיה עם התסכול,

נוכל להבחין בשינוי -

ככל שאני נותנת לתסכול להיות,

כשאני מפרידה בין מי שהעלה את התסכול

לבין התסכול עצמו ומתמקדת בזה האחרון,

שוהה, מעזה להרגיש אותו, לחוש את הביטוי שלו בגוף...

משהו מתחיל להשתנות,

מתפרקים ומתמוססים אותם הרגשות הקשים שהצטברו בי,

הפחד, הבושה, חוסר האונים,

שלא באמת קשורים למי שהזכיר לי את התסכול

לכן ההשלכה כלפיו לא מוצדקת 

ובטח שלא יכולה לפתור את העניין אלא להיפך...

ככל שאני מכילה את התסכול,

משהו מתנקה, מגיעה התבהרות

והתפיסה נפתחת לאפשרויות חדשות 

אט אט נוצר חוסן פנימי כזה 

שמחזיק את הידיעה שאני כמו שאני זה נפלא,

שאני כבן אדם טועה לפעמים כשאני מתנסה

והאמת.. שיש בזה אפילו משהו חינני

ויותר ויותר אני מוצאת את עצמי 

מעזה להתנסות כשאני עוברת דרך הפחד לטעות

תוך שאני מזכירה לעצמי שאותה החוויה של סוף העולם

שייכת לילדה שהייתי 

והיום... אני הבוגרת איתה..

אז...

אני גם יכולה לחזור אליו }

ולשתף אותו במה שעבר עלי,

(על פני לשטוף אותו בתסכול שלי),

אני יכולה לספר לו מה הצורך שלי

ב I Position: מה אני צריכה, רוצה...

זה לא אומר שהוא מחויב לספק לי את זה, (!)

אבל כשאני פה בשבילי 

והוא - אם וכאשר יצליח לתת לי פוש - יתן...

זה כבר סיפור אחר לגמרי

ועברנו מקשר של קבצני אהבה

שדורשים ומתלוננים כלפי האחר שאין לי... ואין לי...

לקשר גורמה

בו יש לי,

בזכות זה שאתה הזכרת לי שאין, 

(חוסר שהתקיים בי עוד הרבה לפני שהכרתי אותו)

ואני עיבדתי, הכלתי, ומילאתי קצת ממני אלי

ועכשיו אני פה ממקום בוגר יותר

ומעז יותר ויותר להסתכן באהבה

למרות היא פוגעת

ולא מסתפקת בלהיות כמעט פה בתנאי שלא אפגע... 

ככל שאנחנו מצליחים לעשות את ההפרדה הזו,

כל אחד מאתנו u-turn לעולמו הפנימי,

להכלה ועיבוד של אותם התכנים הגועשים,

כך אנחנו פחות מופעלים מהתסכולים ההם,

ויותר מצליחים להיות בחיבור 

ובתקשורת כנה על מה שעובר עלינו.

הללויה!

לא, זה לא תמיד פשוט...

(אולי יותר מתאים לכתוב שלרוב זה לא פשוט)

ומאד מפתה להמשיך להשליך ולהאשים...

יחד עם זאת, זה אפשרי!

ככל שיש מחויבות לצמיחה וריפוי, להתפתחות,

כשהבחירה היא בחיבור אלי,

שמניעה את ההתמדה והנחישות -

יותר ויותר מתאפשרת אינטימיות עם עצמי 

וזו... מאפשרת לי כזו עם האחר...

וזה - עבורי אחד מתענוגות החיים אם לא ה'...

לחיי האהבה ❤

והיכולת שלנו להתקרב זה אל זו

ולהרגיש אהובים בדיוק כמו שאנחנו

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן

עד כמה אני באמת יכולה לסמוך עליו??

אנחנו צועדים לנו בשביל יפהפה,

חוצים את החורשה הקסומה הזו:

שבמורדה, מגיעים לאפיק נחל ציפורי שזורם לאיטו,

אפיק רדוד, בעומק של אולי 10 ס"מ..

ואפילו שאני בסנדלים,

(ש.. יש יגידו: "לא ציוד מקצועי להליכה"

אבל לי, בתנאים מסוימים הן מבורכות ומנעימות את הדרך)

בקיצור - אפילו שאני בסנדלים,

במקום ללכת בתוך המים,

אני מנסה לחצות מעליהם, בדילוג על גבי האבנים 

שמונחות כשביל שחוצה את האפיק

ואז, 

כשהוא } - בא לקראתי ומושיט לי יד,

אני { - מוצאת את עצמי מושיטה בחזרה.

הקדמתי לשמוח כששמתי לב לזה והופתעתי

כי בדרך כלל, האוטומט שלי היה להימנע מכך,

להסתדר לבד,

לא לסמוך,

ואפילו גיליתי את:

"לא להכביד"

כי:

"אולי אני אהיה יותר מידי כבדה עבורו" 

(תרתי משמע)

והאמת, בעולמי הפנימי זה לגמרי בלי ה "אולי"...

זוהי מן אמונה פנימית ש "אני זה יותר מידי",

אמונה שמובילה אותי באופן לא מודע 

בצורות מגוונות שחוזרות על עצמן לא פעם

להימנע, להתרחק, להישאר כאילו פה,

אבל לא עד הסוף...

 

בעוד שהאמונה הזו מקובעת אי שם באחורי תודעתי,

לא באמת מפתיע היה... שגם כשהושטתי יד

והתחלתי לפסוע, מיד בצעד אל חלוק הנחל השני

מעדתי ונפלתי 

בינינו... לכל טיול שמורה הנפילה שלו,

גם את זה אפשר לומר

יחד עם זאת ההתנהלות שלי בתוך הדינמיקה הזו

חשפה לי בצורה מטאפורית אמנם, אבל שקופה למדי

את מה שמתחולל בתוכי ואני מכירה שנים רבות:

עד כמה אני לא באמת נשענת,

כי אמנם הושטתי יד

וכאילו נשענתי, אבל (מה זה) לא באמת...

כל מרכז הכובד היה אצלי,

היד שלי היתה רפה ולא נאחזת

וכל זה יצר בלבול אצלי -

שהשאיר את האחריות על היציבות שלי באוויר -

כי כאילו הושטתי יד, אז הגוף שלי שחרר,

אבל לא באמת נאחזתי ביד שהושטה לעברי -

כך שלא היתה לו } האפשרות לייצב אותי

ובהחלט שני הקצוות הללו אינם רצויים -

אם אני רגע יוצאת מהמטאפורה (שבאמת התרחשה במציאות אתמול)

אל החיים בכלל, הרי ש:

מחד 

אני לא רוצה להסתדר לבד לגמרי, 

במן אמירה הישרדותית במילים או שלא במילים: 

"אני לא צריכה אף אחד"

שמשאירה אותי לכאורה בטוחה

מדחייה, בהלה שאני יותר מידי עבורו,

בושה, אשמה, וכו'... 

ולמעשה... לבד...

מאידך בהחלט לא נכון יהיה לי להיתלות עליו לגמרי..

שני קצוות של אמון ילדי -

הקצה האחד בחוסר אמון

והשני באמון טוטאלי.

ושניהם לא רצויים לנו ולא מאפשרים חיבור בוגר ומזין.

כילדים, אין לנו משהו אחר,

כיצורים חסרי האונים שאנחנו בינקותנו

אין לנו ברירה אלא לתת אמון טוטאלי,

ואז... האמון מופר כאשר לא רואים/ מקשיבים

או באופן אחר לא עונים לצורך שלנו

ובשלב מסוים אנחנו עוברים לחוסר אמון,

כשהכמיהה העמוקה לחיבור מחזירה אותנו

בכל פעם שמתאפשר לָאמון הטוטאלי

ש... באיזה שהוא שלב שוב מאכזב

ו... חוזר חלילה..

וזה הופך להיות אחד מה story of our lives:

אנחנו מתנהלים בתוך האמון על תנאי הזה

כל אחד באופן שהחיים לימדו אותו שעדיף...

ובתסכול תמידי שמלווה אותנו בשני הקצוות

כי אף אחד מהם לא באמת מאפשר לנו

חיבור בוגר, אינטימי, קרוב...

כי בשביל להיות קרוב צריך ביטחון

וכשאני תלויה בו - אני כאילו שמה את הביטחון אצל האחר -

וזה - בהגדרה לא בטוח...

על הקיצוניות השנייה אין מה לדבר

כי היא מגדירה ריחוק גם בָּצוּרה שלה -

כשאני נמנעת מלסמוך על האחר

אני רחוקה.

זאת אומרת שלצד הכמיהה העמוקה ביותר שלנו לחיבור

מתקיים במקביל - פחד

וכגודל הכמיהה - כך גודל הפחד (!)

הכמיהה לחיבור

והפחד מלהיפגע בו

~~~~~~~

אנחנו ממשיכים ללכת,

אני זכיתי לריענון חצי גוף

בזכות המעידה שלי אל תוך המים..

ואנחנו צועדים כשהמטאפורה הזו מתנסחת לי בראש..

ונראה שכחלק בלתי נפרד מאותה ההתבהרות שמתנסחת לה -

לאורך הדרך קורצים לי הפרחים

שבשיא הדרם פתוחים, קורנים את יופיים,

בטח כשהם אדומים ובשיאם,

אך גם כשהם קוציים או יבשים

(אני שמה לב.. 

יצא לי פוסט אולי טו מאץ' מטאפורי..

אבל זה מה שיצא והנה -

אני נותנת לי להיות גם אם זה טו מאץ' לך ... סורי :-)

ואני...

כל כך הייתי רוצה להיראות... (כמוהם)

אבל... כל כך פוחדת שבאמת יראו אותי,

כל כך הייתי רוצה להישען, להתמסר,

אבל... כל כך פוחדת להכביד מידי,

כל כך הייתי רוצה להיפתח

אבל... יש משהו חזק ממני שסוגר..

ולא, 

עוד אין לי ממש תשובה וכלים סדורים,

בינתיים אני מסכימה להיות

עם השניים הללו ולשהות אתם במקביל:

הכמיהה העמוקה לחיבור ואינטימיות

ולצידה יד ביד הפחד המשתק ממנה...

והנה תוך כדי שאני כותבת ושוהה אתם

מגיעה לה הבוגרת שבי,

האֵם הפנימית לאותם החלקים היָלְדִיִים

שכך או אחרת קיבלו את המסר:

"את לא מספיק"

ולסירוגין 

"את יותר מידי.."

ככל שאני אִתָם, שוהה, בקבלה, 

בעיניים טובות כלפי מי שהייתי כילדה וכלפָּי היום,

אני יכולה בנוסף גם להבין ולקבל את זה -

שאִם וכאשר זה היה המסר,

הוא היה קשור בין היתר ליכולת של הורי להכיל

ולא בהכרח למי ומה שאני הייתי

שאבא שלי לא היה שם בשבילי,

כי הוא היה טרוד ועסוק בפרנסת הבית

ולא בגלל שאני לא הייתי מספיק טובה

ויותר מזה -

בעיקר להיווכח בכך -

שאני כמו שאני דווקא די סבבה... :-)

ממשיכה בהתמדה בתהליך האינסופי

לשחרר את אותן האמונות והרגשות מהפרשנויות ההן

ולהתחבר אל חווית הערך שלי,

תוך שאני מפנימה את הידיעה 

שבמהות של הערך שלי - הוא לא באמת ניתן לערעור.

ושוב עולה הפחד,

והפגיעות והתחושה החשופה..

ושוב אני מרגיעה ונושמת

ויותר ויותר שקט מתאפשר בתוכי

שמאפשר לי לכבד את הקצב שלי מחד

ויחד עם זאת לכוון לאורה של הכמיהה

ואם כבר פוסט של מטאפורות,

אסיים במילים המתוקשרות שקיבלתי מאורית כהן רז:

 "לצעוד בגאון על פני נתיב חיי

כטווס המהלך בממלכתו פְּרוּס נוֹצוֹת

כי כך על האדם לאהוב ולהכיל את חייו"

נו...

בהחלט יש לי עוד כמה צעדים לעשות בכיוון 😁

ובכל זאת -

אמן!

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך ❤

~~~~~~~~~~~~~

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן