למה זה שהוא } לא מרוצה משום דבר, זה בדיוק מה שהיא { צריכה ?

(סיטואציה שחזרה על עצמה כמה פעמים בימים האחרונים וכאילו ביקשה להיכתב:)

 

הוא ישב מולי עם רשימה שהכין מבעוד מועד

ועבר מסעיף לסעיף,

על כל אחד מהם פתח ואמר ש'הוא באמת מעריך ושמח על מה שיש...',

ותוך כדי שהמילים הללו כאילו מכינות את המצע ל"אָבָל" שבפתח...

זה... אכן לא איחר להגיע בתוספת הטעם החמוץ של החֵסֶר

שמילא את האוויר ככל שהתקדם בדבריו. 

ככל שהוא המשיך והוסיף

ולמרות שלא היה לה ויכוח אובייקטיבית עם הנאמר

ולמרות שידעה שהכוונה שלו היא לטובתם,

שהוא אוהב אותה ושמח בה ובהם

ושהוא מעלה את הנקודות הללו כדי שיהיה להם עוד יותר טוב,

למרות כל זאת - 

יכולתי לראות אותה הולכת ומתכווצת במקומה.

~~~~

האמת היא שהסיפור הזה מאד נפוץ בקרבנו,

זה משהו מאד תרבותי שמתחבר מכיוון אחר 

להרגל הרווח להיות בשיפוט וביקורת,

זה חלק מתרבות הסטרס שאנחנו חיים בה

שהכתירה את הביקורת כדרך לשינוי,

תרבות שעדיין נושאת טעם וגוון הישרדותי

למרות שכבר כמה עשורים אנחנו לא באמת בהישרדות.

זה כאילו נשארנו עם אותה התודעה ההישרדותית

למרות שהמציאות השתנתה.

ומכאן - 

הניסיונות שלנו להתנהל ולפעול במציאות

עם הכלים ההישרדותיים 

(כמו להתלונן על מה שחסר, או לשפוט, או להביא ביקורת וכו'..) 

לא רק שאינו אפקטיבי,

הוא משאיר אותנו עם אותו הטעם המר של החֶסֶר.

אותו הטעם שממנו התלונה מלכתחילה מנסה להתנער..

יחד עם זאת,

הדרך לשינוי התודעה

היא דרך היש. דרך מה שיש כעת

גם אם זה טעם מריר של חוסר

אך לא מעמדה שמתנגדת וטוענת ומתלוננת על המצב

אלא ממקום שְעֶר לתסכול, מסתקרן לגביו, שוהה בו

ונותן לו מקום ואפשרות לעיבוד ולטרנספורמציה

ובהמשך לכך -

תת המודע ימשוך אותנו אל בני זוג

שיעלו בנו את אותם המקומות הכואבים

כדי שנוכל לעבור דרך מה שיש 

(ואז גם אם אנחנו רגילים להדחיק, 

התסכול שבן הזוג יעורר יציף את התכנים על פני השטח 

כך שנוכל לעבור דרך מה שיש ולעבד (אם רק נזכור ונדע איך))

זאת אומרת שהיא נמשכה אליו }{

שבהרגלים ההישרדותיים שלו בין היתר ההרגל לראות ולהתלונן על מה שחסר,

כי לה { יש ההרגל ההישרדותי שמנגד - לקחת על עצמה את האשמה,

או להרגיש תמידית לא מספיק.

הרגל שמלווה אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה

ואמנם היה הדרייב להתקדמות שלה לא פעם,

אבל הוא כבר מכביד עליה יותר מאשר מקדם

ומוציא את כל הכיף, 

כי גם אם היא משיגה את מבוקשה,

נשאר הטעם הלא מספיק וממרר את האווירה...

והנה להם - הזדמנות מופלאה (גם אם לא נעימה בתחילתה) 

שהמפגש הזה בין ההרגלים ההישרדותיים שלהם מייצר -

לריפוי ושינוי של אותם ההרגלים

לכאלה שמאפשרים רווחה -

כאלה שמאפשרים לו להתרווח וליהנות ממה שיש

ולה להתמלא וליהנות ממי שהיא וממה שיש בה ובכלל.

~~~~

כן... 

אני שומעת את ההתקוממות שעשויה לעלות פה

ולכן מדגישה - 

אני לא מתכוונת להסתפקות במה שיש!

אני מתכוונת לשינוי תודעה כללי:

מטעם של חוסר, כיווץ, סטרס וכו'..

לטעם של מלאות, נינוחות, הנאה כאילו החיים מחייכים אלינו בכל רגע

מתוך ההסכמה לשהות עם תחושת החוסר -

משהו אחר נוצר

ובין היתר מתאפשרת התרחבות ליש

מן טעם שאמנם מתחיל בתוכנו - בתהליך פנימי רגשי,

אבל בכוחו לא רק לאפשר לנו לחוות את המציאות אחרת,

אלא אף לייצר מציאות חדשה.

זאת אומרת שלעומת הניסיונות שלנו 

למלא את הטעם החסר משינויים בחוץ -

הכיוון שיאפשר למלאות הזו להגיע יהיה קודם כל מבפנים 

כי גם אם היא { תמלא את כל הבקשות שלו 

ותבשל כל הזמן,

ותחמיא לו מהבוקר עד הערב

ותשתוקק תמידית למגעו,

אין לה סיכוי למלא את הבור של החֶסֶר שבתוכו.

(בטח אם היא מגיעה לשם מתוך המקום המְרָצֶה שבה, שמרגיש לא מספיק)

אלא אם... הוא קודם כל עושה עבודה פנימית

וממלא בינו לבינו ולו במעט.

תחשבו על זה -

אם זה היה יכול להצליח שהיא תמלא את כל מבוקשו

והכל יסתדר -

זה בעצם מקבע את המצב בו הוא קורבן ותלוי בה

וזה כשלעצמו מעצם הגדרת המצב שלו כתלוי בה -

מגדיר הישרדות.

ומנוגד בבסיסו לחווית מלאות ורווחה.

לעומת זאת, ככל שהוא לוקח על עצמו את מילוי החסר הרגשי שבו,

והיא לוקחת על עצמה את מילוי החסר שבה בתפיסת עצמה ובכלל

הם יכולים לחוות יותר מלאות,

הם יכולים לחוות את החיים מתוך תפיסת היש

ואז - הנה עוד דרך להסביר זאת -

ה'יש' גדל,

כי הרי כל מה שאנחנו ממוקדים בו גדל.

איך ממלאים מבפנים?

זה נושא לפוסט בפני עצמו,

אולי לפוסט הבא ❤

~~~~~

לחיי ההתפתחות האישית והזוגית!

וההסכמה לראות

שכל מה שקורה לנו (גם אם הוא לא נעים) קורה בשבילנו

ומאפשר לנו התרחבות וצמיחה

~~~~~

אפרופו מה שקורה לנו,

אני מוסיפה פה כמה מילים על מה שעובר עלי:

כאילו חזרתי לשגרה,

אלא שזו שגרה בגוון אחר.

אבא שלי כל הזמן אתי, מלווה אותי,

לא פעם אני מרגישה שהוא ממש שומר עלי

ובאופן לא צפוי, אני מרגישה אליו קרובה יותר מאי פעם

ומכאן... גם יותר ויותר קרובה אלי.

עצב וגעגוע שמהולים בהתרחבות גדולה.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~~~~~~~

               פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

• תהליך אישי מוקלט בוידאו  עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום?  . פרטים נוספים בלחיצה כאן

• פגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  
• 
  
• קורס מעשי (דיגיטלי) לזוגות שרוצים לקום עם חיוך בכל בוקר  - פרטים נוספים בלחיצה כאן
• 
  
• סדנת צילום נשית רגשית "ממרצה למרוצה" פרטים נוספים בלחיצה כאן

אבא שלי הכי חזק בעולם

כבר כמה ימים שאני מחפשת-

מחפשת מקום,

מחפשת את הזמן המתאים

ואת המילים שיצליחו לתאר

מה שאני עוברת בשבועות האחרונים.

מאיפה להתחיל ואיך להסביר

מה שבעצמי אני עוד לא ממש קולטת...

אחרי שלושה שבועות של אשפוז,

בהם סירבנו להעלות על דעתנו את האפשרות הזו -

אבא שלי הלך לעולם שאני מנסה להתנחם בכך שכולו טוב.

שלושה שבועות של עליות וירידות,

של תסכול וחוסר אונים מול רופאים ואחיות

שלא פעם נוכחתי בקהות חושיהם,

כשאנחנו אמא שלי, אחי ואחיותי - לא הסכמנו לראות,

כי לפני רגע - ממש ממש שבוע לפני שאושפז -

הוא היה לגמרי חי, וכמעט שלא ניכרו בו 78 שנותיו.

לפני שנדבק בקורונה (כן, כן..) היה משכים כל בוקר

שותה קפה לצד פרוסת עוגה עם אמא שלי  -

אליה אהבתו הלכה והתעצמה עם השנים -

והולך לעבודה.

בין אם מול המחשב בבית שהפך למשרד שלו מאז שהקורונה פה 

ובין אם פיזית לעבודה שכל כך אהב- אחד ממפעלי חייו.

והיו לא מעט כאלה מפעלי חיים שזכו לאדריכל כמוהו להגשימם.

תמיד היה כל כך חי וחזק בעיניים שלי

וככה - יישאר חקוק בזיכרוני,

מוטבע בנימי נפשי

כשלא מעט קווים לדמותו מופנמים בקרבי.

3 שבועות של כאב בטן לופת ולא מרפה,

שטעון בפחד אימתני

ובחוסר אונים מוחלט מול מי שאמונים היו על בריאותו

אלה שכאילו ידעו, או ויתרו מראש על אפשרות אחרת מ.. סוף

אולי כי ראו את הנולד דרך הבדיקות שעשו

ואולי כי לא ראו את אבא שלי כאיש החי והחיוני כל כך שהיה רגע קודם,

אלא כפי שהגיע - חלש ודואב.

לא שאני מחפשת אשמים,

אני רוצה להאמין שיש כוחות גדולים מאתנו 

(ביניהם הנשמה שלו שנראה שבחרה לה את הזמן הזה)

שלוקחים חלק בפאזל הזה והרופאים רק עשו את שלהם.

יחד עם זאת...

זה לא מקטין מעוצמת חוסר האונים שחווינו

גם לא מעוצמת הכאב שמפלח את הלב

ומתחלף לסירוגין שוב ושוב 

עם התהייה ׳איך זה יכול להיות ??׳ 

והציפייה שתיכף יפתח את הדלת ויחייך את החיוך המבויש והעניו שלו.

בור של כאב בלב

שמתפרץ מידי פעם בהתייפחויות דומעות

שנובעות מהמעמקים שכאילו לא ידעתי שקיימים בי.

עצמה של כאב שקשה לתאר במילים.

~~~~~

יחד עם זאת ולצד הכאב הזה - 

היתה ועדיין נוכחת רכות אינסופית.

כזו שכאילו לא יכלה להתקיים קודם,

או שלא היתה לי גישה אליה לפני,

אילולא הכאב הזה שפתח לו ממני אליה חריץ. 

רכות וחסד. 

שמתקיימים במקביל ולצד הכאב.

לצד כאב הבטן המכווץ שביטא

את אי המוכנות שלי לשחרר אותו ללכת,

 

זכינו כולנו - אם כי אדבר בשם עצמי -

להיות לצדו בשבועות האשפוז סביב השעון,

לסעוד, לטפל, לחזק נפשית, לעודד, 

והוא - גם אם בלית ברירה - היה שם בשביל לקבל

ברכות ובהתמסרות.

זכינו לגישה ללב הרך שהיה לו -

שברוב שנות חייו הסתתר מאחורי מעטה ולא תמיד היה נגיש

כאב ורכות מופלאה

שמתקיימים להם יחדיו

שצבעו לנו את השמיים בצבעי ובצורות מלאכים.

אותה הרכות שהתאפשרה גם ברגעים האחרונים של חייו

שכאילו חיכה שכולנו נהיה סביבו

ורק אז 'כיבה את הגוף' ועזב.

כאילו הקפיד לשמור עלינו מאוחדים, 

כאילו העביר לנו את המסר שכולנו שווים, 

כולנו חשובים לו באותה המידה,

כולנו אהובים.

מה שאיפשר לשבעה להיות שבוע של אהבה ורכות.

רכות וחסד שהורגשו כאילו רוחו החזקה והבוטחת

מלווה אותנו במן חיבוק מנחם

שמחד מאפשר להרגיש את הכאב

ומאידך מרופד ברכות ובאהבה.

ואז...

בסוף השבעה, כשיצאנו להליכה לכיוון הים,

נגלתה לנו קשת מהמממממת בשמיים

שאם אחי ואחיותי לא היו עדים לה אתי

הייתי בטוחה שאני מדמיינת

כי משום מה המצלמה קלטה רק את זה:

אולי זה רק חיזוק לכך שזה היה ד"ש ישיר וייחודי אלינו :-)

ומאז אינספור סימנים קטנים מזכירים לי

אותו

ואת החיים

על הרגעים הקטנים והלא ברורים מאליו שלהם

ומאז...

הלב שלי מלא באהבה.

נסיבות חיים שמעלות קושי 

שקשה לעכל את עצמתו 

ובכלל להרגיש אותו

ויחד עם זאת,

מביא אתו אוסף של מתנות וחסדי חיים.

~~~~~

חיבוק ואהבה,

גלית אליאס.

   

למה בעצם זה **טוב מאד** שאתם רבים... ?!

 הם }{ נשואים כבר 16 שנים,

זוג מקסים עם 3 ילדים מהממים.

אבל... הם כבר לא ממש מדברים ביניהם.

כן, בפרקטיקות - הם מנהלים בית לתפארת,

נקי, מסודר, הכל קורה בול בזמן,

יש להם פרנסה ברוכה שמאפשרת רווחה כלכלית וכו'...

אך ביניהם ניצבת מעין חומה סמויה - 

בלתי נראית אך מורגשת היטב.

שנים שלא הסתכלו זה לזו בעיניים,

החיוכים והצחוק שהיו נשמעים לרוב - הולכים ופוחתים,

הם לא מדברים על מה שקורה להם באמת בלב

יש ניתוק,

שממה.

ואלה, לצד כמיהה עמוקה וצמא גדול לחיבור ואהבה.

פעם, בהתחלה - הכל היה מושלם.

היה להם חיבור מהשמיים.

הצחוק היה חלק בלתי נפרד, 

חיוכים,

מגע, 

הם יכלו לשבת ולדבר שעות

על כל מיני דברים

הם הרגישו יחד, מלאות, חיבור,

נו.. אהבה ❤❤

אבל עם השנים, 

במיוחד אחרי שהקשר הפך למחייב,

היא { יותר ויותר משתגעת (בין היתר) מזה

שהוא מתרחק ונעלם לה

בתוך עצמו, מסתגר שם בכעס

משתגעת מזה שאין לה גישה אליו והיא נשארת לבד..

והוא }.. (בין היתר) יוצא מדעתו 

בכל פעם שעולים על פני השטח

הרגלי הסדר, הניקיון והניהול הקפדני שלה את העניינים.

"היא אישה של חוקים ואני כבר לא יכול לסבול את זה"

הוא אמר כשנפגשנו.

כך הם מצאו את עצמם בשלב מסוים עייפים מהמריבות 

והריחוק היה להם למוצא נוח,

כל אחד בעיסוקיו, כך שלפחות אין מריבות.

נכון שזה לא פותר את הבעיות -

אבל ממילא כשהיו מנסים לדבר על מה שמפריע להם

זה היה מגיע למריבה ולא רק שלא היה נפתר כלום -

הפלונטר רק הסתבך יותר..

אז הוא הקפיד באדיקות לצאת לרכיבות באופניים שלו

והיא נצמדה לענייניה ולבית

מן שקט תעשייתי

שתחתיו אדמה גועשת.

~~~~~~~~

האמת היא,

שאף אחד לא לימד אותנו איך לדבר..

אבל לדבר באופן שנוכל גם להקשיב 

ו - ממש להבין אחד את עצמו ואת השנייה

ועוד אמת היא...

שעד שלא נלמד.. 

לפלונטרים יש נטייה רק להמשיך ולהסתבך..

אלא ש...

אפשר אחרת!

והנה אני מסבירה איך:

מאחר והתמונה מאד מורכבת

אתייחס כרגע לפיסה קטנה ממנה -

לאותו תסכול שלו שמופנה ממנו } כלפיה עם החוקים שלה.

למעשה התסכול שלו הוא זה

שכיוון אותנו להעמיק אל החוקים שלה,

לטובתה ולטובתו הגבוהה:

כשהתחלנו לדבר באופן כזה שהם היו גם בהקשבה,

היא יכלה להבין שבעצם,

כשאבא שלה הלך לעולמו כשהיתה בת 12,

היא נדרשה לקחת את המושכות לידיה,

ולא רק שאיבדה את הגב שלו, את ההגנה מאביה האוהב,

היא היתה זו שהיתה צריכה ללמוד מעתה להעניק את ההגנה הזו 

גם לעצמה וגם לאחיה הקטן.

מה שעזר לה אז - כן, עשיתי פה ספוילר.. -

היה שהיא פיתחה בתוכה מערכת נוקשה 

עם חוקים וכללים ברורים

שיעזרו לה לשרוד.

כשהסיפור הזה עלה עם עוצמת הרגשות שהיו כלואים בתוכה עד כה

גם היא { וגם הוא  } יכלו להבין פתאום,

כמו אסימון שנפל ופקח לשניהם את העיניים

הם יכלו לא רק להבין.. אלא גם להרגיש - מה בעצם עבר עליה

ומה הסיבה המאד מוצדקת לחוקים שהיא דבקה בהם.

נכון, שהיום החוקים הללו בעיקר מציקים לו, (וכנראה שגם לה)

נכון שהיום לא פעם הם לא מתואמים עם המציאות

ובכל זאת ברגעי השיח, כשהקשיבו בסקרנות לעולמה הפנימי

היה ברור כמה היו הכרחיים עבורה כילדה.

כך, שניהם יכלו להיות סלחניים ואמפטיים

כלפי אותם חוקים - 

בדיוק אותם החוקים עליהם רבו לא פעם...

וזה שלב קריטי.

בו אנחנו מצליחים להיות סלחניים לאותם ההרגלים ההישרדותיים שלנו,

אלה שמתסכלים אותנו,

ולכבד ולהוקיר את המערכת השלמה שלנו

שהיא.. לא פחות מגאונית !

מן נקודת מוצא שזוכרת שתמיד, תמיד,

יש סיבות מוצדקות לכל מה שעובר עלינו,

גם כשהוא מתסכל אותנו,

גם כשאנחנו רוצים לשנות אותו,

גם כשהדרייב מגיע מזה שהוא מפריע לבן הזוג-

השלב הראשון אם כן, הוא להבין את המניעים,

את מה שבנה את ההרגלים הללו,

בסקרנות, בסלחנות ובאמפטיה לעצמנו.

(וכאמור לעיל - המריבות על כך - 

כי זה מפריע לאיש שלה בעיקר -

הן מה שדוחף אותנו להעמיק לשם)

השלב הבא הוא כמובן לחולל שינוי -

כלומר להגיע לחיזוק אמיתי של אותם המקומות הפנימיים

שאימצו חיזוקים חיצוניים כמו למשל חוקים,

ולייצר חוסן פנימי שמאפשר לחליפת ההישרדות להינמס ולהתייתר.

חוסן כזה נוצר בתהליכי הריפוי שאנחנו עוברים יחד.

אלה מאפשרים לנו להיות בחיבור ל 4 הרבדים:

הגוף (התחושות), 

הרגש, (הרגשות והאמוציות)

המיינד (המחשבות ודפוסי החשיבה)

והרוח (שם מוטבעות האמונות).

כיוון שבאופן הזה הוטבעו בנו הדפוסים ההישרדותיים

גישה דרך 4 הרבדים הללו מאפשרת לשינוי אמיתי להתחולל

וטרנספורמציה שמתרחשת

ומצמיחה חוסן פנימי אמיתי,

כזה שההרגלים ההישרדותיים הופכים מיותרים.

והמערכת שלנו שהיא- גאונית - כבר אמרתי :-)

יודעת להתמיר את המיותר ולשדרג אותו.

למעשה אנחנו עוברים ממוד הישרדותי

בו פעיל בעיקר החלק הפרימיטיבי של המוח - מוח הזוחלים,

למוד איכותי בו יש יותר חיבורי נוירונים במוח החושב

מאוטומט לבחירה.

(אגב,

ישנו גם הצד שלו - שם הריפוי שלו

למקום שכל כך משתגע מהחוקים הללו,

אך זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.)

ככל שהם מדברים באופן שמאפשר הקשבה והבנה,

ככל שהם מעבדים את אותם המקומות התפוסים

ומתמירים אותם

לא רק שהקשר שלהם משנה פנים וחוזר להיות קרוב ואוהב,

כל אחד מהם צומח לגדול יותר שהוא

וחווית החיים משתדרגת!

אז למה זה טוב מאד שבני זוג רבים בעצם?

כיוון שהמריבה מכוונת אותנו לצמוח ולרפא,

(כשיודעים איך לתעל אותה לשם ולא נתקעים במי צודק ומי אשם..)

להגיע לאותם המקומות הכואבים מהם נבנו דפוסי ההתנהגות שלנו,

בהם הוטבעו תפיסות תפוסות -

אלה שהצילו אותנו אי אלו שנים אך כבר לא משרתות,

להגיע, לרפא ולצמוח אל האני השלם והגדל שאנחנו 💓

~~~~~

אז... 

לחיי הבחירה באיכות!

במיוחד אפרופו יום העצמאות שבפתח ❤

פה בשבילכם,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

נ.ב

ברגעים אלה בהם אני כותבת לכם,

אבי היקר, שתמיד היה עבורי סלע יציב וחזק מאין כמוהו,

שוכב בבית חולים עם קורונה קשה.

אני נעזרת במחשבה עליכם הקוראים שנמצאים אי שם

ושולחת לו ברכות וחיזוקי בריאות איתנה ומהירה. תודה!

אמן כן יהיה רצון!

~~~~~~~~~~~~~~~

               פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

• תהליך אישי מוקלט בוידאו  עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום?  . פרטים נוספים בלחיצה כאן

• פגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  
• 
  
• קורס מעשי (דיגיטלי) לזוגות שרוצים לקום עם חיוך בכל בוקר  - פרטים נוספים בלחיצה כאן
• 
  
• סדנת צילום נשית רגשית "ממרצה למרוצה" פרטים נוספים בלחיצה כאן