כותבת ומוחקת,
מתחילת השבוע, מאז החדשות הקשות,
אני פותחת וסוגרת את המחשב
ואחרי שכבר כתבתי וכמעט סיימתי רשומה
ובלחיצת כפתור הכל נמחק לי -
וכשכל ה cntrl-z ים שעשיתי לא עזרו,
הבנתי שכנראה זה לא היה הדבר להיכתב ולהישלח לאוויר העולם
ושוב סגרתי את המחשב...
כי איך בכלל אפשר להתחיל
ומהן המילים שיכולות להתקרב ולהביע את הכאב, את חוסר האונים,
את הבטן שמתהפכת מהזוועות ומקוצר היד להושיע
כשהכל מעונן, גם בפנים וגם בחוץ...
אז כדי שלא אשבר מקולות הייאוש שלא הרפו עם:
"איך אפשר להמשיך לחיות פה ?"
ו"כמה עוד אפשר לכאוב ?"
ו"הם היו כל כך זכים ויפים.. ואיך ככה באכזריות??.."
ו"כמעט שחזרו בחיים.. ואיך לא הצלחנו להציל אותם... ועדיין.."
ו"מי שומר עלינו ?"
ו"כמה פילוג ושנאה ואינטרסים אישיים..."
....
כדי להימלט מאלה ומתוחכמים מהם..,
(שבעצם לתפיסתי מחזקים את כוחות החושך - ספוילר להמשך)
יצאתי להצטרף לקומץ מפגינים בצומת ניצנים,
קצת לבסס את תחושת האונים...
להביא את עצמי, לנקוט בפעולה,
לנחם,
ולהתנחם ולו במעט מפנים מחייכות
ומשיחות קצרות עם א~נשים טובים שאינני מכירה
ו... טיפ טיפה חזר לי טעם התקווה
נכון, יש בי אופטימיות חסרת תקנה,
יש לי מן מנגנון אוטומטי כזה שממוקד ומוצא את נקודות האור,
הוא מציל אותי, מאפשר לי להמשיך לנשום, (אם כי לפעמים במחיר של ניתוק, אני בתהליך שדרוג שלו :-)
שגם לוקח חלק במן תפקיד כזה שאימצתי לי, שפועל פנימה והחוצה -
להיות אחראית על המורל, לאזן את הכוחות שמושכים מטה -
(בדיכאון, בדאגות יתר...)
ועכשיו הכל כל כך נפיץ,
מעבר לכותרות ההזויות שאני קוראת במבזקים,
שאפשר להרגיש את ה בזזזזז של האדמה הרועדת פה,
השבוע מישהו בכביש צרח עלי את נשמתו כולל "תיזהרי לך!!!"
בגלל שלקח לי כמה שניות לנסוע כשהרמזור התחלף לירוק..
רמת המתח והסטרס שאנחנו נמצאים בה כל כך גבוהה,
שזה מרגיש שהגענו לנקודת רתיחה...
ויחד עם זאת, זה עוד לא נגמר,
יש עדיין חטופים בעזה שמשוועים להצלה,
יש חיילים שנלחמים כבר כמעט שנה בלי הפסקה,
והשלכות של אלה לעוד ועוד מעגלים...
יש אי וודאות בכל כיוון ובכל רובד שנסתכל.
את כל זה אנחנו מבלי להתכוון - סופגים במודע ושלא במודע
ומופעלים בנו אחד מהאוטומטים ההישרדותיים
או שאנחנו מדחיקים - (וככל שההצטברות גואה מגיעים חרדה או דיכאון)
ו/או שאנחנו מוצפים (ומשפריצים את העודפים באגרסיה או בדמעות)
אוטומטים השלכתיים שמחוברים להתנהגות ולתגובה - מה שנקרא acting out
(כמובן תלוי במבנה האישיות ובמידת האוטומטים, זהו תיאור כללי ומכליל)
ומנגד, או תוך כדי הסטרס - בהפוך על הפוך - כדי לשמור על השפיות-
יש כוחות-על פנימיים שמחזירים אותנו על פניו לשגרה -
כשהמתח מנסה למצוא דרכו כעוד שכבה של הדחקה
ובין לבין, בהתאם למצב ה"קנקן" גולש
(לחרדה/ דכאון/ התפרצות אגרסיבית/הצפה בדמעות כל אחד במבנה הייחודי לו)
ואולי, אולי - ופה אני מנסה להכניס היגיון לשיגעון הזה -
אולי זה אחד מהשיעורים שהמצב המטורף הזה בא ללמד אותנו,
אולי הוא בא להזכיר לנו לחזור להרגיש.
וב"להרגיש" אני לא מתכוונת להצפה
מתוך הזדהות מלאה של כעס, או פחד וחרדה -
שהם אמוציות שמציפות אותנו דווקא בגלל שאנחנו לא מעזים להרגיש,
זו איננה המלצה להיות אמוציונליים ודרמטיים,
אלא ללמד את עצמנו להבחין במה שמתחולל בתוכנו,
כמו בס"מ מרחק מההתחוללות,
להכיר ברגשות שמתעוררים בנו
ואז לתת להם מקום - בלי שיפוט
(שיפוט כמו: "מה אתה פוחד/ בוכה? אתה ילדה?" או כל ביקורת אחרת
שמנסה להפסיק, לדחוק ולהרחיק את הרגש)
אני גם לא מתכוונת להתנהג את הרגש
גם לא להשליך אותו,
אלא להבחין במה שיש ולאפשר לו להיות
זאת אומרת שבהתחלה זה יהיה למשל הכעס, או השנאה,
או חוסר האונים,
מה שיש הוא השער דרכו נכנסים,
וככל שנשהה עם מה שיש בהכלה
יתגלו בפנינו שכבות נוספות
של הרגשות הפגיעים, החשופים,
שנמצאים מאחורי קירות הכעס, הזעם, הנחרצות והצדקנות
וככל שנמשיך ונשהה, גם מהם תתפנה שכבה
כי אז...
כשאני מרשה לעצמי ממש להרגיש את הכאב
ויחד עם זאת לא להזדהות אתו ב 100%,
כלומר חלק בי מרגיש אותו וחלק אחר בי מחבק את החלק הכואב -
נוצר כמו מיכל
ומתאפשרת הכלה - שהיא תהליך אלכימי,
מתחוללת טרנספורמציה -
משהו משתחרר, משנה צורה, מאפשר הקלה ושחרור
(משתחררות גם עוד שכבות מאותו הטעם מתקופת חוסר האונים,
לא ארחיב פה, אר אזכיר ש If it's histerical, It's historical)
וגם התרחבות של התפיסה והבנה עמוקה יותר של הדברים
וכמו מתרחשת גדילה שמקרבת את הגיל הרגשי שלנו לגיל הכרונולוגי.
כי הרי כולנו יכולים להרגיש בני 5 כשמשהו מתסכל,
למרות שאנחנו בני 45 (נגיד)...
ככל שאנחנו מסכימים לפגוש את מה שמתעורר בתוכנו נוכח המציאות,
שוהים בחיבוק ומכילים, מצטמצם הפער בין הגיל הרגשי לכרונולוגי
אנחנו מוצאים את עצמנו יכולים להתמודד אחרת עם המציאות,
נוצר חוסן פנימי, אנחנו מתקרבים לעצמנו ולעצמתנו
ומשם מממשים את עצמנו יותר ויתר
(וברור שמשתחררים מחרדות ודיכאון ותוצרי לוואי נוספים של הדחקות והשלכות)
אני רוצה להאמין שמטרת העל של השיעור הזה היא
שנעשה שלום בתוכנו -
(אופטימית חסרת תקנה כבר אמרתי...)
וזו בדיוק הדרך לשם - ככל שאני מסכימה לפגוש את מה שיש,
מקבלת, מכילה, מתמירה...
ככל שהרגשות הקשים עוברים התמרה, כמו מתנקה אבק
ומתאפשרות יותר התבהרות פנימית,
מתוודעת לאור שבי ולומדת לאהוב אותי,
ככל שנשכין שלום בתוכנו פנימה - כאדם, כעם,...
הוא יוכל להשתקף אלינו מן החוץ,
ככל שנגביר את האור שבתוכנו -
הוא יגבר על כוחות החושך שמאיימים להשתלט עליו היום יותר מאי פעם -
לפחות במסגרת מה שאני זוכרת.
כי כשאני שונאת, שיפוטית, ביקורתית, מתריסה... גם פוחדת...
ואני נשארת מחזיקה בהם, מזוהה אתם, לא מכילה אותם -
בעצם אני בהתנגדות למה שלכאורה נגדי - הטריגר שעורר אותם
ומאחר וכל דבר שאני מתנגדת לו - יתנגד לי בחזרה -
אני למעשה בלי לשים לב -
מחזקת את מה שתסכל אותי ובגדול את כוחות החושך (!)
גם כשאני מתייאשת... - נכנעתי לחושך וחיזקתי אותו..
אבל... כשההכרה מגיעה ואני פונה להכלה של אלה ...
הופס - הרווחתי עוד פיסה של שלום בתוכי,
חיזקתי את האור שבתוכי ומחוצה לי
ויש ולו טיפה פחות חושך
ויכול להיות שעולה בך קול שאומר -
"אבל אם לא נתנגד לחושך הוא יכניע אותנו.."
אז זהו,
שכשאנחנו מתמירים ומתקרבים לאור שבתוכנו -
זה לא משאיר אותנו חשופים ורכרוכיים -
כי נוצר בנו חוסן פנימי כזה שרואה בבהירות יותר ויותר,
שהאינטואיציה ובינת הלב מצטרפת לתודעה המנטלית -
והרי האור -
לא באמת צריך להילחם בחושך...
אלא רק להאיר עליו והוא מתפוגג... !
ככה אני מאמינה וזו הדרך בה אני הולכת
ואותה אני מלמדת ומנחה.
מאחר והתודעה הרווחת עדיין השלכתית ברובה,
זה לא טריוויאלי לנו, כי ההרגל מושך לכיוון ההפוך..
לכן, בהתחלה אנחנו צריכים מישהו חיצוני שייתן לנו יד ויזכיר לנו את הדרך
עד שזה נהיה לנו טבעי וברור.
אז אם הלב שלך קורא לך -
אפשר להתחיל ממש בלחיצה כאן
להגיע לתיבת המייל שלי ולנוע אל האור שבתוכך ומסביבנו.
פה בשבילך,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
עוד ממני בשבילך:
פרטים נוספים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה