מידי פעם מגיעה כזו ומתיישבת עלי,
יותר נכון, מחניקה לי בגרון...
אני כבר מכירה אותה,
לא היכרות כזו שמשמחת אותי לקראתה..
ממש לא,
היא מביאה אתה כבדות שכמעט מצליחה לשכנע אותי,
כמו עוטפת אותי במסך שצובע הכל באפור.
כל מה שצבעוני בחיי דוהה ומאבד משמעות
ורק חונק לי בגרון ולא מרפה
אז פעם, הייתי מדחיקה אותה מיד.
מעבירה נושא,
מוצאת משהו לעשות ומנסה להתעלם ממנה..
היום, אני כבר לא פוחדת להרגיש אותה,
שוב, לא שכיף לי כשהיא מגיעה,
אבל אני יודעת שהיא באה על מנת לשחרר
עוד שארית של משהו מהמרבצים ההם שהדחקתי לאורך השנים,
כי כשהם רובצים בתוכי הם מרחיקים ממני עוד טוב
וככל שאני מתנקה מהם,
אני רואה ברור יותר, מעבר לשקרים של התפיסות.
אחד הטריגרים הראשיים שמפעילים אותה,
קשורים להפעלה של חווית נטישה קמאית
שמתקשרת אצלי מידית לחוסר ערך, חוסר משמעות ובדידות -
אבל תהומיים...
אתוודה, שהיום, כששוב באה לבקר,
קודם כל ניסיתי להפעיל טכניקות להיפטר ממנה,
אבל כשראיתי שהיא עוד פה,
הבנתי שזה סימן שיש לה עוד משהו לספר לי,
יש לי עוד משהו לקחת,
יש עוד שארית רגשית שרוצה להתנקות.
עשיתי מקלחת טובה, ונשמתי...
ואז עלה סיפור שסבתא שלי סיפרה לי,
שמן הסתם אני לא זוכרת בזיכרון הקוגניטיבי
אבל כנראה שצרוב לי בזיכרון התאי,
שבאחד הימים ששמרה עלי כשהייתי בת כמה חודשים,
סבא שלי קרא לה לעזור לו בחנות בה עבד
והיא, האכילה אותי, השכיבה אותי לישון
ויצאה לשעתיים. (!!... כן... ככה היא סיפרה לי)
כשהיא חזרה אני כבר הייתי אחרי ההיסטריה,
אחרי פרק זמן ארוך (שמבחינתי כתינוקת כנראה נחווה כנצח) של בכי
החוויה הזו, כל כך ראשונית,
שלמרות שעיבדתי אותה לא פעם,
מידי פעם עוד עולות שאריות ממנה להמשיך ולהתנקות
יחד אתן עולים תכנים שקשורים לערך,
לחוסר משמעות ועצב תהומי.
ככל שאני נותנת מקום לרגשות שעולים,
ככל שאני מודעת לכך שהם של התינוקת שבי
ומדמיינת אותי מחבקת ומרגיעה אותה,
העומס בגרון משתחרר אט אט והאפור מתנקה.
מה שעוד עוזר לי עוד -
זו נקודת המבט שמזכירה לי את החוט המקשר בין הדברים
שהרי לאורך חיי טריגרים דומים הפעילו את אותה החוויה שוב ושוב
שנים שכאמור הייתי מדחיקה אותה
והמשמעות של זה בין היתר היתה
שהייתי נשמרת רחוקה בתוך מערכות יחסים,
מתוך פחד מנטישה..
בעשורים האחרונים אני בתהליכי עיבוד ושחרור שלה
מה שמאפשר לי להעז להתקרב,
להעז לאהוב,
להעז להיראות
כי כשאני מחבקת את התינוקת ההיא
אני כמו מחליפה את המסרים ההם של הפרשנות האוטומטית -
שאם נטשו אותי כנראה שאני לא ראויה לאהבה...
במסרים של אהבה ושמחה גדולה בה
שמאפשרים לי לקלוט שאני ראויה לאהבה
מעצם היותי.
אני יודעת שזה חלק מהתהליך שלי בחיים הללו,
להמשיך ולהתנקות מהשאריות שמספרות לי את הסיפור ההוא
ולהתרחב אל היכולת לאהוב ולהרגיש אהובה.
ראשית ממני אלי
ואז... אני יכולה גם להאמין לזה כשזה קורה לי מבחוץ
ההבנה שיש חוט מקשר לאורך החיים,
תנועה של סיפור שחוזר, אבל כדי להתנקות,
שככל שמתנקים ממנו הוא פחות ופחות משכנע,
וכל חווית החיים משתנה,
מאפשרת לי לשהות עם הרגשות הקשים הללו
בלי לטבוע בהם או ללכת שם לאיבוד...
ולתת להם להיות עד ש...
משהו מתנקה בי
והמחנק נעלם.
~ ~ ~ ~ ~
יכול להיות שהמחנק הזה שהופיע היום,
קשור למה שקורה פה עם המלחמה והחטופים
והעצב והמצוקה הרבים ששורים בינינו.
אני לא מקשיבה לחדשות,
אבל רגשות הם אנרגיה בתנועה -
emotion = energy in motion
לכן הם מורגשים גם באופן בלתי אמצעי..
אז אני מספרת לעצמי שכשאני מתנקה מהעומס הרגשי הזה,
אני אולי מסייעת לעוד מישהו שהעומס שלו הגיע אלי
ומתנקה גם בשבילו...
אמן שהחטופים כבר יחזרו,
ושהחיילים יהיו בבית
ושכולנו נרגיש בטוחים ושמחים
ושנוכל -קצת לפחות- לנוח 💓
ובינתיים, אני פה בשבילך
עם כלים שמאפשרים להכיל בקלות יותר את מה שיש 💗
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
💓💓💓💓💓
מפגש זוגי חד פעמי:
כמתנה עם משמעות ליום ההולדת או ליום הנישואין -
סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה
שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם
ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝
(אפשרי גם כמפגש חברות!)
לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com
